גירות בארץ ישראל

בפרשת בהר מפרטת התורה את ציוויי השמיטה, היובל וגאולת הקרובים. לאחר מכן מופיע היסוד הערכי של מצוות אלו - (כה, כג): "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". כלומר על ישראל לחתום את חייהם בארץ בחותם הארעיות: הם תמיד בגדר גרי תושב ולא אזרחי קבע. היהודי איננו מצוי בנחלתו שלו, אלא הוא זוכה לאישור זמני בלבד בנחלה השייכת לקב"ה.

זהו מעמד מפתיע: גירות היא ממהותה מצב ארעי. בדרך העולם מעמד של גירות מונע יצירת קשרים חזקים למקום. כאשר אדם מחליט להשתקע בקביעות במקום מסויים, הוא יחתור להיות בעלים עליו. באופן דומה, הקשר של כל אומה לארצה מעוגן תמיד עם היותה הבעלים והריבון של אותה ארץ. לאור זאת יש לתמוה: כיצד תוכל להיווצר זיקה חזקה בין ישראל לארצם, אם תמיד הם יהיו רק כגרים בה? האם מעמד הגירות לא יגרום לכך שאחיזתם בארץ תהיה רופפת?

אמנם מצינו תקדים לכך שכשמדובר בארץ ישראל – מעמד 'גר ותושב' דוקא יוצר את האחיזה החזקה ביותר בארץ. הביטוי 'גרים ותושבים' מזכיר מאד ביטוי דומה שאותו אמר אברהם אבינו לבני חת (בראשית כג, ד): "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי". הקב"ה הבטיח את הארץ לאברהם, ולמרות זאת הוא מכנה את עצמו כ'גר ותושב' בה. מה שמפתיע הוא שאברהם מגדיר עצמו כתושב ארעי דוקא באירוע בו השתנה מעמדו לראשונה מאדם הנודד בארץ, לבעלים החוקי של חלקה בארץ (מערת המכפלה). מתברר שאברהם יודע שבארץ ישראל יש תכונה הפוכה משאר הארצות: מי שמנסה להחיל את בעלותו עליה – יגלה ממנה לבסוף. ודוקא מי שיודע שזוהי ארץ ה', ובני האדם הם כאורחים בה – הוא ישכון בה לאורך זמן[1].

במדרש ספרא (בהר ג, ד) מובהר עיקרון זה: "'כי גרים ותושבים אתם' – אל תעשו עצמיכם עיקר. וכן הוא אומר: 'כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו'. וכן דוד אומר: 'כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי'. 'אתם עמדי' – דיו לעבד שיהיה כרבו כשתבוא שלי הרי היא שלכם".

בפירוש פנים יפות (כה, כג) מבאר באופן נפלא את דרך הבעלות של ישראל על הארץ. הוא מסביר שמעמד ישראל מול הקב"ה בארץ מתנהל לפי אותם הכללים של היובל, החלים בין בני ישראל: "'כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי' –  יש לפרש כי לה' הארץ והוא נתנה לישראל. ובשנת היובל קיימא לן (בכורות נב, ב) דמתנה כמכר וחוזרת ביובל לנותן. אם כן,  ביובל חוזרת לה' הארץ ואחר היובל חוזר ונותן להם במתנה. וזהו 'גרים' בשנת היובל, 'תושבים' בין יובל ליובל, כדכתיב: (תהלים קטו, טז) 'והארץ נתן לבני אדם'". המשמעות היא שלעם ישראל יש מחזור קבוע של בעלות בארץ ישראל: מצד אחד הם כגרים, כך שכל חמישים שנה הם 'מחזירים' את בעלותם בארץ לקב"ה. ומצד שני, הקב"ה מעניק בכל יובל מחדש את הארץ לבני ישראל כך שיהיו כבעלים עליה.

או שמיטה או גלות

אכן בפרשיות אלו מתגלה שדוקא השמיטה המדגישה את ארעיות ישראל בארץ, היא יוצרת את אחיזתם בה. התורה מודיעה שאי שמירת השמיטה תוביל לגלות מן הארץ.

בפרשת אחרי מות הופיעה לראשונה בתורה אפשרות הגלות, מחמת חטאי העריות (יח, כח-כט): "כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם". על פי פסוקים אלה, הגלות נובעת מתכונות נאצלות של הארץ: ישנם דרכי חיים טמאות שהארץ אינה מאפשרת להם להתקיים עליה. סיבה דומה לגלות הופיעה גם בסיום פרשת קדושים (כ, כב-כד): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ:  וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם:  וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים".

כעת, בסוף החומש, מופיעה סיבה חדשה לגלות: גלות הנובעת מחוסר שמירת שמיטה, כלומר מניסיון לאחיזה חזקה מדי בארץ (כו, לג-לה): "וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ".

כך מסכמים חז"ל את התכונה המיוחדת של השמיטה (מדרש תנחומא פרשת בהר): "לכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: רצונך שלא יגלו? הזהירם על השמטות ועל היובלות... לפיכך הזהירן על השביעית, שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' (ויקרא כה ב), שלא יגיעו אותן פרשיות הכתובות אחריהן".

בדרך הטבע, כל עם יזכה לאריכות ימים בארצו ככל שיצמד אליה וידבק בה. לכאורה אם קיימת בעם תודעה שהם גרים ותושבים בלבד בארץ, תפחת מסירות הנפש שלהם עליה והם עלולים לגלות ממנה. אך בארץ ישראל מעמד הדברים הוא הפוך: זוהי אינה ארץ אנושית, אלא ארץ אלוקית. דווקא היצמדות יתרה אל הארץ, מנוגדת לרצון הבעלים האמיתי שלה ועל כן תביא לגלות ממנה.

[1] מעניין לציין שמאוחר יותר, גם יעקב קנה אזור בארץ דוקא לאחר שהוא הדגיש את ארעיותו בה. לפני שקנה חלקת שדה בשכם, יעקב עשה דוקא סוכות שהם מבנה ארעי, והדגיש זאת על ידי קריאת שם המקום (בראשית לג, יז): "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת... וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.