השלב הראשון בתהליך הטהרה של המצורע נעשה ע"י שתי ציפורים: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת... וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת... וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה... וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה". קל לראות את הדמיון לזוג שמופיע בפרשה הבאה- שני השעירים של יום הכיפורים: "וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת ... וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה".

הדמיון בולט עוד יותר בדברי חז"ל. במשנה ביומא: "שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בְּמַרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִים וּבִלְקִיחָתָן כְּאֶחָד", ובמשנה בנגעים: "שְׁתֵּי צִפֳּרִים מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁווֹת בַּמַּרְאֶה וּבַקּוֹמָה וּבַדָּמִים, וּלְקִיחָתָן כְּאֶחָת".

הרמב"ן בסוף דבריו רומז לקשר שבין שני הזוגות: "ובתורת כהנים אמרו על פני השדה שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים שלא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר ואם כן יהיה הטעם כסוד השעיר המשתלח ושם ישתלח לעזאזל המדברה וכאן לפורחות השדה". לגבי השעיר לעזאזל מבאר: "ציווה הקב"ה ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החרבן והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו". על פי דבריו שם יתפרש גם עניין הציפור המשולחת כנושאת את עוון המצורע אל המקום הראוי לו.

זהותם של השעירים מתפרשת ברמב"ן בהקשר שמו של עשו-שעיר. מדוע למצורע נדרשות ציפורים? רש"י מבאר עפ"י הגמרא: "לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול", כלומר שהציפורים הם כוח הדיבור של המצורע שצריך להטהר. כוח הדיבור השלילי שייך לנחש הקדמוני בעל הלשון הרעה: "אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן". נראה שהציפור משולחת על פני השדה למקומו של הנחש ש"עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה".

אלא שיש קושי בהשוואה. לגבי השעיר הרמב"ן מאריך לבאר כיצד ייתכן שאנו מקריבים קורבן לכוח זר מלבד הקב"ה: "ואין הכונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה אבל שתהיה כוונתנו לעשות רצון בוראנו שציוונו כך...וזה טעם הגורלות כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל היה כעובד אליו ונודר לשמו אבל היה מעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד כי שניהם מתנה לה' והוא נתן מהם לעבדו החלק אשר יבא לו מאת השם הוא הפיל להם גורל וידו חלק להם...".

לעומת זאת בין שתי הציפורים אין גורל והן לא עומדות במשכן לפני ה' אלא כל התהליך מתקיים בחוץ: "וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה", וכן נראה כאילו גם הציפור שנבחרת ונשחטת אינה קורבן לה' אלא משמשת את הציפור המשולחת שמוטבלת בדמה?

התשובה הפשוטה היא שבמקרה של המצורע אין ברירה- המצורע משולח מחוץ לכל המחנות וכדי להתחיל את תהליך הטהרה שלו הכרחי שהכהן יצא אליו עם הציפורים. לכן גם הציפור שנשחטת נקברת באדמה ולא מוקרבת שהרי אי אפשר להקריב קורבן שנשחט מחוץ למקדש. כדי לפתוח פתח למצורע במצב הנורא אליו הגיע אנו נאלצים לעשות פעולה קיצונית שנדמית להקרבת קורבן שלא לשם ה'. ייתכן שמכאן המקור למעשהו של אליהו בהר הכרמל: "שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקדוש ברוך הוא".

התנאי לצעד הזה הוא פתיחת פתח מצידו של המצורע: "וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ". לאחר שתהליך התשובה הפנימי של המצורע התחיל להשפיע הקב"ה פותח לו כנגדו פתח 'כפתחו של אולם' ולמרות ריחוקו מחוץ למחנה הוא נחשב כאילו עומד כבר לפני ה' בפתחו של אולם המקדש.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.