פרשת ניצבים:
- מהות הברית: (פס' ט')
רש"י: משה רבינו כינס את כל עם ישראל כדי שיכרתו ברית עם ה'. כבר בסוף פרשת כי תבא, מוזכר שמשה קרא לעם ישראל, אך שם המעמד היה שונה בתכלית השוני, שם היו רק הגברים. (עפ"י הרא"ם) אמנם הרשב"ם חולק על רש"י וכותב שהמעמד הוא ואתו מעמד המופיע בסוף פרשת כי תבא. גם החזקוני סובר כרשב"ם.
רמב"ן: המטרה הייתה לבאר את התורה לעם ישראל, או שהיה כאן מעמד קבלת התורה לפני הארון. ייתכן שמדובר בכריתת ברית, כמו שכרת עימם בהר סיני. (בפרשת בחוקותי כתב שהכוונה להשראת השכינה בעם ישראל).
אוה"ח: כוונת הברית היא להכניס את עם ישראל בערבות.
כלי יקר: הכוונה היא לכריתת ברית תחת הברית שקלקלו בחטא העגל.
אברבנאל: איך מחייבים הנוכחים את הדורות הבאים? אלא שה' קנה את גופנו ביציאת מצרים ואת נפשותינו במעמד הר סיני, ולכן אנחנו משועבדים לה' כעבדים נרצעים, ואין לנו ברירה. זוהי גם כוונת חז"ל שכל הנשמות עמדו בהר סיני. משה רצה לכרות ברית לפני הכניסה לארץ. לפי דבריו, הברית מתחיל עוד בפרשת כי תבא מקריאת משה לזקני ישראל שם מדבר על יציאת מצרים ומתן תורה.
תרגום יונתן: כל הנשמות היו בברית הזאת, גם של הדורות הבאים אחריהם. (פס' יד')
מלבי"ם: (פס' יד') הקב"ה לא צריך בכלל את הברית שהרי הוא יכול לחייב את עם ישראל לקיים תורה ומצוות גם בלי הברית, ולכן יכול גם לחייב את הדורות הבאים. אלא שרצה שע"י הברית, המחויבות תיחקק בלב כל אחד מבני ישראל, וגם, בזכות הברית, ה' מאריך אפיים לעם ישראל.
מהר"ל: אין אדם יכול לבטל את בית דינו של משה רבינו, אא"כ מדובר בבי"ד גדול יותר, ולכן גם הדורות הבאים חייבים.
באר בשדה: לא ייתכן שמשה כינסם לשם כינוס, שהרי לא ניתן לכנס את כל העם למקום אחד, אלא הכוונה היא לכריתת ברית. (בבאר היטב באמת הקשה איך ייתכן שכולם התכנסו יחד)
ספורנו פס' יד': הברית הוא על התנאים לירושת הארץ.
נצי"ב: פס' טו'. הברית הוא על קיום תלמוד תורה כולה, ולכן מקומו של הברית עפ"י המדרש הוא בראש הספר, אלא שרק בע"ז יש עונש כ"כ גדול על היחידים לעומת ת"ת שם העונש גדול רק אם הציבור כולו עבד ע"ז.
עקידת יצחק: השבועה איננה ברית רגילה, ואין אהבת ה' לעם ישראל תלויה בברית, אלא הברית היא קיום ודיבוק עם ישראל בה' באופן טבעי, שללא דיבוק זה, אין זכות קיום לעם ישראל.
- "היום":
רש"י: מדובר ביום מותו של משה. מניין ידע זאת רש"י?
רא"ם: מייתור המילה היום, כמו שמופיע בפרשת וילך: "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום", שם מהייתור לומדים חז"ל שהיה זה ביום מיתתו של משה.
מהר"ל: מעניינו של דבר: היות ומשה ידע שהוא הולך למות, ידע שיש צורך בכריתת ברית עם בנ"י.
נחלת יעקב: הפסוקים מוסבים על זמן נתינת התורה לבני לוי, יום מיתתו של משה.
באר התורה: הברית היא דווקא היום, לאחר שהספיקו לראות שלא רק הע"ז של המצרים איננו שווה כלום, אלא של עמים נוספים.
העמק דבר: בכל ראש השנה ניצבים כל ישראל בדין, אלא, שכאן זה לא היה בראש השנה.
אברבנאל: כדי שההבטחות שה' הבטיח לאבות יחולו כבר היום ולא יזדקקו שיעבור דורות עד שעם ישראל יחליט לקיים מצוות ושהברית תחול.
משכיל לדוד: ניתן להוכיח מספר התורה "הזה" שכתוב בפס' יט', משמע שמשה סיים את הס"ת, והיינו ביום מותו.
א"ע: (לקמן לא', כב') ניתן לפרש שלא איחר הדבר או שהיה ביום מותו.
- הנוכחים:
רש"י: הסדר הוא לפי החשובים. ראשיכם שבטיכם – ראשי השבטים שלכם. (וכן הוא בא"ע).
רמב"ן: כלל ופרט.
אוה"ח: כדי להודיע שכל אחד נתפס בערבות עפ"י מדרגתו. (כעין זה גם הנצי"ב)
כלי יקר: דן בכך שהגדולים נתפסים על עוון הדור היות ולא מיחו בזמן שעוד היה ניתן למחות ולמנוע את העברות.
העמק דבר: ראשי השבטים נידונים עפ"י שבטיהם. כמו שמצאנו שראשי שבט יהודה נידונו על ששבט יהודה עזב את התורה, היות ומתחילה דקדקו בכך, לעומת שאר העם שלא הייתה ציפייה מהם היות ולכתחילה לא דקדקו כ"כ בתורה שבכתב.
אלשיך: כותב מס' פירושים לפרש את המילים "אתם ניצבים". על פיהם ניתן להסביר מיהם הניצבים.
- ראשיכם – הכוונה לאברהם יצחק ויעקב. שבטיכם הם 12 השבטים וכו'.
- משה אמר לישראל, שלמרות שבד"כ קודם אסף את הנשיאים לכבודם ולהם דיבר ראשונה, כאן דיבר עם כל ישראל.
- משה אמר לעם ישראל שכל אחד ניצב כפי מעלתו, "כל איש ישראל". או שכל אחד ראוי למדרגתו.
עקידת יצחק: מדובר על מעלות באדם המונעות ממנו לחטוא.
- "למען הקים":
נצי"ב: הסיבה שעם ישראל נענש יותר מאומה"ע הוא היות ועם ישראל מתפקד כשומרי ראשו של מלך מלכי המלכים. אלא שהת"ח נחשבים כצבא סדיר והעמך נחשבים כצבא מילואים שמתמנים שעה ביום כמו בקריאת שמע וכדו'.
- "את אשר ישנו":
אברבנאל: מעבר מרבים ליחיד כדי לומר שהיחיד איננו נגרר אחרי העם כולו, אלא אם אחד אינו מקיים את הברית, הוא נענש בעצמו. או כדי לומר שרק היחיד יוכל לחטוא, אך העם כולו לא יחטא בע"ז.
- כי אתם ידעתם:
רש"י: הכרת הע"ז של הגויים היא המכריחה את הברית, והקב"ה אומר שהע"ז שווה כשיקוצים וגילולים.
אוה"ח: אתם ידעתם שהע"ז של הגויים שווה כשיקוצים וגילולים.
- פן יש בכם איש וכו':
אוה"ח: יש כאן אזהרה נוספת שלא לחשוב בכלל על ע"ז.
רמב"ן: לא כלל בסוף את כל עם ישראל, היות וידוע שלא ייתכן שעם ישראל כולו יעבוד ע"ז. רק יחידים מסוגלים לעבוד ע"ז. כמו"כ הוסיף שמשורש מתוק לא יכול לצאת דבר מר.
נצי"ב: שורש פורה ראש ולענה, הכוונה שאינו עובד ע"ז, אלא שגם אינו מקבל עליו שום מרות, הרבה יותר גרוע מאשר לו לפחות היה עובד ע"ז. המחשבה הזו גרועה יותר, היות ומי שעובד ע"ז, אינו מנסה לשכנע אחרים, שכן הוא עובד ע"ז רק לתאבון, משא"כ כאן שזו החלטה שכלית, הוא מנסה לפרסם את דעותיו ברבים.
- "למען ספות הרוה את הצמאה":
רש"י: כדי שיתווספו השגגות על הזדונות.
א"ע: כדי שיתווספו הרשעים על הצדיקים ויינצלו בזכותם, דומה לכך בספורנו.
אוה"ח: ספות = כריתה. הרשע כורת את הרעה, רוה, רעה גדולה (מלשון ריבוי) לעשותו קטן, צמאה. כמו"כ, מוסיף אוה"ח, שהיה עדיף לפחות שיקבל עליו את הברית, כך הצירוף עם הכלל היה אולי עוזר לו.
רמב"ן: רוה = נפש שבעה. צמא = נפש מתאוה. כאשר חוטא מתוך תחושת שובע, כשנכנע ליצה"ר, יצה"ר רק מתגבר וסופו שלא יוכל לעמוד בפיתויים בכלל. (כמו שמשכב זכר הוא תוצאה של אדם שאינו יכול להתגבר על יצרו בעריות הרגילות)
הרמב"ן כותב 3 אפשרויות בהסבר המילה "למען": ברור שהכוונה אינה שהוא חוטא כדי שיוכל לחטוא עוד. שלשת הפירושים הם:
- למען = תוצאה. כתוצאה מחטאו, האדם ידרדר.
- הפס' חוזר לשורש פורה ראש, זהו הצמיחה שתגדל, החטא, היות ולא שמר את עצמו. כמו"כ כותב הרמב"ן פירוש נוסף הדומה לפירוש זה.
מלבי"ם: רוה = ע"ז, צמאה = נפש מצאה. הע"ז תשפיע לטובה על הנפש.
- ומחה ה' את שמו מתחת השמים:
אוה"ח: מדובר בעונש כרת.
- ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה:
כלי יקר: ספר דברים נחשב כ"תורה" בניגוד לשאר הספרים שאינם מכונים כך, היות ובספר דברים מופיעים המצוות כולם. לכן: "בספר התורה הזה", הכוונה לספר דברים, ואילו "כל האלה הכתובה בספר הזה" הכוונה לקללות שבפרשת בחוקותיי. הלכך: בפס' יט' מדובר על עונש על ע"ז, והקקלות שיחולו עליו הם הקללות שבפרשת בחוקותיי שם מוזכר העניין של ע"ז, ואילו בפס' כ' מדובר על הקללות שבפרשת כי תבא, שם אין מדובר על ע"ז, אלא על שבט או ציבור שיחטא.
וישנה חלוקה בין הפסוקים: "פן יש בכם" וכו' דבר על עונש של אדם יחיד, אך מפס' כ' מדובר על עונש רבים, וה' אינו משמיד את עם ישראל כולו, הלכך, במקרה שהציבור חוטא, ה' מעניש את האדמה שראויה להיענש היות והיא הסיבה לחטא אדם הראשון שהיה מורכב ג"כ מאדמה.
- הנסתרות והנגלות:
לרש"י, לא ענש על הנסתרות אלא לאחר שעברו את הירדן וקיבלו עליהם את הברכה והקללה בהר גריזים ובהר עיבל. (במפרשי רש"י הסבירו למה כתובים דווקא 11 נקודות) רש"ר מסביר שהסיבה היא שרק כאשר יש שאיפה לרכוש ופרנסה, יש לאדם נטייה חברתית לשאת ולתת, וממילא ניתן להטיל עליו את האחריות למצוות אחרים. אולם החזקוני חולק על רש"י וסובר שעל הנסתרות לא ענש אלא לאחר שעברו את הירדן וקיבלו את הברכה והקללה.
רש"ר פירש שהכוונה היא שכאשר עם ישראל נמצא בגלות, חזון אחרית הימים הוא בנסתר, אך גלוי לכל שבכל מקרה, עם ישראל יגיע לשלב שהוא יקיים את ייעודו.
באר התורה: הסיבה שהל' של וישליכם היא גדולה, כדי לומר ש30 דורות עמדה מלכות ישראל מזמנו של אברהם עד צדקיה.
- "והיה כי יבואו עליך":
אוה"ח: מחלק את הפס': "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה" והחלק השני הוא: "והקללה אשר נתתי לפניך". הברכות באות על ישראל, ואילו הקללות מגיעות רק לפני עם ישראל ואינם פוגעים בהם ממש. המלבי"ם מפרש בצורה הפוכה וכותב שהקללה גם היא ברכה, שע"י שעם ישראל נענש, הוא חוזר בתשובה.
רמב"ן: הפרשה הזאת מדברת בעתיד. וכן באברבנאל והוסיף שם שלעתיד אין איסור ליהנות מתאוות העולם היות והדבר לא יגרום לעם ישראל לחטוא.
נצי"ב: פרשה זו מדברת על סדר הגאולה העתידה: בהתחלה תהיה התעוררות אצל עם ישראל הנמצא בארצות הגויים לשוב אל ה' ולהיגאל, אח"כ יחזרו בתשובה, ילמדו תורה – גם את המצוות שלא אקטואליות באותו הזמן, כמו הקרבנות, אומות העולם יאהבו את עם שיראל ויתנו להם רישיון לקיבוץ גלויות, העמדת כהנים גם מגלויות שאינם ראויים, חלוקת הארץ מחדש, לאחר מכן ה' יעניש את האומות ששעבדו את ישראל.
13 "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו בכל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך":
רמב"ן: שני דרכים לפרש זאת: או שבזמן הגאולה יקבלו על עצמם את המצוות מחדש, או שהכוונה היא שמצוות שמשה מצווה אותם ואת בניהם במעמד של פרשת ניצבים.
14 . "ושב ה' אלוקיך את שבותך":
רש"י: מכאן שהשכינה שרויה עם ישראל בגלות וחוזרת עימהם.
מהר"ל: כל גלות היא יציאה מהסדר, ולכן כשהגלות מתבטלת, הסדר שסידר ה' בעולם חוזר למקומו. אמנם, כל גלות, גם גלות של אומות העולם היא יציאה מהסדר, אך גלות ישראל מתייחסת יותר אל ה'.
רש"ר: שיבה אל, עשויה לבטא שיבה מקרית וארעית, לעומת שיבת את, מורה על שיבה מוחלטת.
- "אם יהיה נידחך":
כלי יקר: נידחך נאמר על המצוות. ע"י שה' הפיץ את עם ישראל והגלה אותם, חסר להם בקיום המצוות, אפ מפני שבגלות הם קרובים יותר לעבוד ע"ז, ואם מפני שרוב המצוות תלויות בארץ. עם ישראל עלול לבא לידי טעות ולחשוב שהקב"ה אינו חפץ בהם, היות ומונע מהם לקיים מצות ע"י שהגלה אותם, אך האמת היא שה' הגלה אותם בגלל שכינוס רשעים אינו טוב, ומניעתם מלקיים מצוות היא רק תוצאה מכך, אך ח"ו שמטרתו של ה' היא למנוע מעם ישראל מלקיים מצוות. המלבי"ם מפרש אחרת: השלכה בזויה יותר מהדחה, האדם משליך את החפץ למקום מרוחק ממנו ואינו רוצה לדעת מה עלה בגורלו, לעומת הדחה שאין הדבר כן. אך יש הדחה קשה יותר, וזהו כשמדיח את החפץ למקום כ"כ מרוחק.
- "ומל ה' אלוקיך":
רמב"ן: בימות המשיח, האדם לא יתאווה לעשות דברים רעים. האדם יעשה בטבעו טוב, כמו שהיה לפני חטא אדם הראשון.
מלבי"ם: ע"מ שהגאולה תחזיק מעמד, ה' יבטל את יצה"ר – "למען חייך". אם ה' לא יבטל את יצה"ר, יימשך מעגל הקסמים שעם ישראל יחטא וימשיך לגלות.
נצי"ב: "למען חייך" – לא ייתכן שהכוונה היא כדי שעם ישראל יחיה, שאם כן אין זו אהבת ה' אלא אהבת עצמו. אלא הכוונההיא לחיות רוחנית, שה' ידבק בעם ישראל, ולא כמו לפני הגאולה שה' רחוק מעם ישראל.
אוה"ח: מוזכרים כאן שלשה מרכיבים בתשובת ישראל: תלמוד תורה – "ושבת עד ה'", שזוהי התחלת התשובה. שמירת מצות לא תעשה – "ומל ה' ", וקיום מצוות עשה – "ואתה תשוב".
מלבי"ם: ואתה תשוב שבםס' ח' מורה על שיבה נוספת ועליונה יותר. עם ישראל יעמיק את חזרתו בתשובה לאחר שיראה את העמים נענשים.
- "תשוב ושמעת":
נצי"ב: מכאן שאדם הפוסק דין, צריך לעיין בו מחדש, למרות שכבר למד את הדין באופן תיאורטי פעם. כמו"כ, מדובר כאן גם על מדרגת לומדים העסוקים במסחר עיי"ש.
- "כי המצווה הזאת":
נחלקו הראשונים האם מדובר על מצוות לימוד תורה, או על כל התורה, או על מצוות התשובה. מלשון התורה "הזאת" משמע לכאורה שמדובר במצווה ספציפית ולכן אין יכול להיות מדובר על התורה כולה.
המלבי"ם ממשיך בפס' זה את קו פירושו לפס' "ומל ה' אלוקיך" ואומר שלעתיד, כאשר עם ישראל יעבוד את ה' בצורה כ"כ נעלה, אין להתפלא איך עם ישראל כלל לא יחטא, שהרי מצד הנפש תשתוקק רק לעבוד את ה'. מה שמונע את האדם היום מעשיית טוב הוא רק הלב, ולכן לעתיד יש לתקן את הלב. למלבי"ם, הסיבה שלא נכתבו כאן ברכות וקללות רוחניים כמו שנכתב בספר ויקרא הוא משום שהשמים והארת הם העדים ולכן תלה את כל העונשים בהם.
אוה"ח: יש שני מניעות שאדם איננו מקיים את התורה: ידיעת התורה או קיום מצוותיה. כנגד ידיעת התורה אמר משה שלא בשמים היא, התורה נמצאת לפנינו ואין לנו תירוץ שלא לקיימה. כנגד המניעה השנייה אמר משה "ולא מעבר לים היא", ממשה אמנם נמנע מלקיים את התורה כולה, הוא לא זכה לקיים את המצוות התלויות בארץ, אך עם ישראל יזכה לכך.
כלי יקר: ממך לא נפלא טעמי המצוות וכוונותיהם הנסתרות. כמו"כ, ה' לא הטריח את האדם בקיום מצוות "מעבר לים". אין ציווי להביא קרבן מחיה נדירה וכדו'.
"בפיך ובלבבך לעשותו" – גם כשיש מניעה לקיים מצווה בפועל – בפיך ובלבבך לעשותו. לדוגמא: כיום אין ביהמ"ק, אבל על אדם ללמוד הלכות קרבנות.
נצי"ב: יש דברים שלא ניתן לעמוד עליהם בגלל שקשה להשיגם בדעת – כנגד זה אמר משה "לא בשמים היא", ויש דברים שצריכים לעבור בקבלה מרב לתלמיד, אך גם כשחסר רב, "לא מעבר לים היא", הקב"ה ידאג שלמרות שאין לו רב ללמוד ממנו, בכל מקרה יזכה ללמוד דברים אלו. "ובלבבך לעשותו" – בתחילה רצה לפרש שבפיך – ללמוד, ובללבבך לעשותו – הכוונה לקיים את שלמד. אולם אין הטעמים מסבירים כך ולכן פי' שהכוונה היא שילמד ביגיעה עד שיפנים את הדברים בליבו.
- החיים והטוב, המוות והרע.
המפרשים מתלבטים רבות בהסבר הכפילות.
רש"י: אין כאן כפילות, אלא תוצאה: כתוצאה מעשיית הטוב מגיעים אל החיים וכתוצאה מעשיית הרע, מתים. הכלי יקר מסביר מדוע אין לומר שלפי"ז היה צריך לכתוב קודם את הטוב, את הגורם, ורק אח"כ את החיים, את התוצאה, מכיוון שהמטרה של עשיית הטוב אינה כדי להגיע אל החיים, שאם זו הייתה הסיבה לעשיית הטוב, הרי שלא היה זה לשמה, אלא מטרת עשיית הטוב היא עצמאית.
א"ע: הטוב הוא עושר ובריאות והחיים הוא אריכות ימים: הטוב הכללי מתחלק כאן לשתי קטגוריות.
ספורנו: הטוב מתחלק לשני קטגוריות: טוב נצחי שנקרא החיים, וטוב לחיי שעה שנקרא בשם טוב. וכן ההיפך.
אוה"ח:דומה לספורנו: החיים והמוות הם בעוה"ז והטוב והרע הם בעוה"ב.
מלבי"ם: החיים = קיום התורה והטוב הוא הגמול הנובע מזה. (כעין מה שפירש רש"י רק ההיפך)
הנצי"ב: שואל באופן כללי על הפרשה, מדוע אין כאן את דרך האמצע, רק את הקצוות, או אהבת ה' או ההיפך חלילה? ועונה: מי שהולך בדרך האמצע איננו מחזיק מעמד, או שהאדם מחליט ללכת לקצה הטוב, לאהבת ה', או שייפול חלילה לבחירה במוות. יהושע, בשעת כריתת הברית עם בנ"י אומר להם שיבחרו את הקצה, באהבת ה', אך הם ענו לו שיסתפקו בהתרחקות מע"ז, ולכן לאחר מות יהושע הם עבדו ע"ז.
- "ובחרת בחיים":
נצי"ב: בסופו של דבר, גם נשמה שנענשה בעונש כרת. אינה נכרתת לגמרי, אלא היא מגיעה לפני כסא הכבוד, אלא שצריכה לעבור ייסורים. (לולי כן, אין ההבדל בין אדם המקבל כרת אחת לאדם המקבל הרבה כריתות) לכן, משה מציע לאדם לבחור כבר עכשיו בחיים, כדי שלא יצטרך לעבור מסלול ייסורים.
- "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ":
רש"י: כתב שתי סיבות לכך שמשה לקח את השמים והארץ לעדים: 1) הם קיימים לעולם ויכולים להעיד במשך שנים רבות. 2) גם אם השמים והארץ חוטאים, אינם נענשים ובכ"ז מקיימים את תפקידם, ק"ו שעל בנ"י לשמוע בקול ה', שהרי הם עתידים להיענש אם לא.
מדוע צריך רש"י לשני התירוצים?
שפתי חכמים: לפי הטעם הראשון היה צריך להיות כתוב: העידותי בפני השמים והארץ, ולפירוש השני קשה: מדוע כתב בלשון עדות והתראה?
באר היטב: לטעם הראשון קשה שהרי השמים והארץ נוגעים בעדותם, שאם לא ישמרו בנ"י את התורה, ייחרבו חלילה!
רמב"ן: החזרה על עדות השמים והארץ, כדי שיחתמו על עדותם מלעיל.
- "על האדמה אשר נשבע ה' ":
אוה"ח: גם זה חלק מהשגת השלמות, שהרי קיום המצוות בשלמותם – רק בא"י. ועיין רש"ר לא', כב'. שחולק.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
