| סוג מדיה | שם השיעור | מאת | אורך | להורדה | |
|---|---|---|---|---|---|
| שיעור |
כיצד נגיע לאהבת ה'? |
הרב איתן שנדורפי | כ-52 דק' | ||
יש לך שאלה בתנ"ך? רשום אותה כאן, וקבל בקרוב תשובה מצוות הרבנים
[שימו לב: הרבנים אינם עונים על שאלות של תלמידים המועתקות ממבחנים].
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
רבני האתר ישמחו להשקיע וללמד אצלכם תנ"ך במגוון נושאים וספרים.
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
הירשם כאן לקבלת המייל השבועי בתנ"ך - חידה שבועית , פרשת שבוע, איך לומדים תנ"ך ועוד
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם .
מלא פרטיך ויחזרו אליך לקביעת חברותא בתנ"ך באזור מגוריך.
קביעת החברותות על ידי ארגון 'קרוב אלי'. לפרטים נוספים: 0585503344
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יועברו לגורם כלשהו, מלבד ארגון 'קרוב אלי'.
ציותה אותנו התורה בסוף פרשת כי תצא (דברים פרק כ"ה):
יז. "זכור את אשר עשה לך עמלק, בדרך בצאתכם ממצרים.
יח. אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עיף ויגע, ולא ירא אלקים.
יט. והיה בהניח ד' אלקיך לך מכל איביך מסביב, בארץ אשר ד' אלקיך נֹתֵן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח".
בפסוקים אלו שתי מצוות עשה, ומצות לא תעשה אחת.
שתי מצוות העשה הן: זכירת מעשה עמלק, ומחיית עמלק.
מצות הלא תעשה היא לא לשכוח את אשר עשה לנו עמלק.
מאמר אחר בספר זה עוסק במצות זכירת מעשה עמלק, ובאיסור לשכוח את אשר עשה לנו עמלק. מאמר זה יעסוק רק במצות מחיית עמלק.
יש לשאול מספר שאלות מוסריות על מצוה זו:
כדי לענות על השאלות הקשות שנשאלו, יש להקדים ולדון בענישה בכלל, לפני שנדון בענישת עמלק.
נאמר בפרשת שֹׁפְטים (דברים פרק י"ט):
יא. "וכי יהיה איש שֹנֵא לרעהו, וארב לו וקם עליו, והכהו נפש ומת, ונס אל אחת הערים האל.
יב. ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם, ונתנו אֹתו ביד גֹאֵל הדם, ומת.
יג. לא תחוס עינך עליו, ובערת דם הנקי מישראל, וטוב לך".
התורה מצוה לתת את הרוצח במזיד ביד גואל הדם - כדי שיהרגנו!
ועוד היא מוסיפה אזהרה: "לא תחוס עינך עליו", ועוד היא מוסיפה ציווי: "ובערת דם הנקי מישראל", ועוד היא מוסיפה הבטחה: "וטוב לך".
כתב רש"י שם: "לא תחוס עינך עליו - שלא תאמר: 'הראשון כבר נהרג, למה אנו הורגין את זה ונמצאו שני ישראלים הרוגים'".
הוסיף הרמב"ן: "וטעם 'וטוב לך' - כי ביעור הדם הנקי מצוה וטובה גדולה לך, להציל ממות נפשך, כי הרחמנות על הרוצחים - שפיכות דמים, מידי הרוצחים ומידי אחרים המתפרצים".
כעין זה כתב גם הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (ג, לט): "איש הזדון והרשע, אם בקש חסותנו, אין נותנים לו מחסה, ואין מרחמים עליו... והוא אמרו: 'וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה - מעם מזבחי תקחנו למות' (שמות כא, יד), ...כי הרחמנות על הרשעים המשחיתים - אכזריות על כל הבריות".
גם הרמב"ם וגם הרמב"ן כתבו שהרחמנות על הרוצחים היא אכזריות על כל הבריות!
דברים דומים כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פי"א ה"ה) ביחס למסית: "המסית אין דיניו כשאר דיני נפשות: מכמינין לו את העדים, ואינו צריך התראה כשאר הנהרגין, ואם יצא מבית דין זכאי, ואמר אחד: 'יש לי ללמד עליו חובה' - מחזירין אותו. יצא חייב, ואמר אחד: 'יש לי ללמד עליו זכות' - אין מחזירין אותו.
ואין טוענין למסית, ומושיבין בדינו זקן וסריס ומי שאין לו בנים, כדי שלא ירחמו עליו".
הוסיף הרמב"ם ונימק את ההחמרה בדיני מסית: "שהאכזריות על אלו שמטעין את העם אחרי ההבל - רחמים הוא בעולם, שנאמר: 'למען ישוב ד' מחרון אפו ונתן לך רחמים' (דברים יג, יח)".
למדנו שלא רק את הרוצח, שגורם להרס החברה מבחינה גשמית, צריך להרוג ולא לחוס עליו, אלא גם את המסית, צריך להרוג, ואסור לרחם עליו, כיון שהוא גורם להרס החברה מבחינה רוחנית. והרמב"ם הוסיף וכתב: "שהאכזריות על אלו שמטעין את העם אחרי ההבל - רחמים הוא בעולם"!
הפסוק שהביא הרמב"ם בסוף דבריו נאמר ביחס להריגת אנשי עיר הנדחת, ועיין בסעיף הבא.
נאמר בספר דברים (פרק י"ג):
יג. כי תשמע באחת עריך אשר ד' אלקיך נֹתֵן לך לשבת שם לאמר:
יד. יצאו אנשים בני בליעל מקרבך, וידיחו את יֹשְׁבי עירם לאמר: נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעתם.
טו. ודרשת וחקרת ושאלת היטב, והנה אמת נכון הדבר, נעשתה התועבה הזאת בקרבך.
טז. "הכה תכה את ישבי העיר ההִוא לפי חרב, החרם אֹתה ואת כל אשר בה, ואת בהמתה לפי חרב.
יז. ואת כל שללה תִקְבֹּץ אל תוך רחֹבה, ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לד' אלקיך, והיתה תל עולם, לא תִבָּנֶה עוד.
יח. ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, למען ישוב ד' מחרון אפו, ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבתיך.
יט. כי תשמע בקול ד' אלקיך לשמר את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, לעשות הישר בעיני ד' אלקיך".
כתב על כך הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים (פ"ד ה"ו): "היאך דין עיר הנדחת?
...ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב, טף ונשים, אם הודחה כולה.
ואם נמצאו העובדים רובה - מכים את כל הטף ונשים של עובדים לפי חרב".
והוסיף הרמב"ם (בהלכה ט"ז):
"כל העושה דין בעיר הנדחת - הרי זה כמקריב עולה כליל, שנאמר: 'כליל לד' אלקיך' (דברים יג, יז). ולא עוד אלא שמסלק חרון אף מישראל, שנאמר: 'למען ישוב ד' מחרון אפו' (שם, יח), ומביא עליהם ברכה ורחמים, שנאמר: 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך' (שם)".
על הפסוקים בפרשת רוצח במזיד, שהובאו בסעיף 1, כתב הרמב"ן: "הכתוב יצוה בחייבי המיתות: 'ובערת הרע מקרבך' (דברים יז, ז), והיא מצות עשה, אבל במרובי התקלות יזהיר עוד במצות לא תעשה שלא ינצלו מידינו, לא מפני מוראם, ולא שניתן להם רחמים.
וכך הזכיר במסית (שם יג, ט).
ואמר: 'מכשפה לא תחיה' (שמות כב, יז) - מפני היותה רבת המהומה, המוכרת רבים בכשפיה.
'וקצותה את כפה, לא תחוס עינך' (דברים כה, יב) - מפני כי הפתאים יהללו אותה בהיותה עוזרת לבעלה, או מפני שהבושת מצוי ואין בו חסרון כיס.
וכן בעדים זוממין ציוה שלא ירחמו עליהם בעבור שלא נעשה בעדותם דבר, או מפני שתקלתם מרובה (שם יז, כא: 'ולא תחוס עיניך')".
עוד כתב הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (ג, לה) באופן כללי: "הקבוצה הששית כוללת את כל המצוות התלויות בעונשין, כגון דין גנב וגזלן, ודין עדים זוממים, ורוב מה שמנינו בספר שופטים. ותועלת אלה פשוטה וברורה, לפי שאם לא יענש המזיק - לא יסתלקו הנזקים כלל, ולא ירתע כל מי שזומם להרע. ולא כקלות דעת מי שדימה כי זניחת העונשין רחמים על בני אדם, אלא היא עצם האכזריות עליהם, והפסד סדר המדינה. אלא הרחמים הוא מה שציוה בו יתעלה: 'שֹׁפְטים ושֹׁטְרים תתן לך בכל שעריך' (דברים טז, יח)".
מתוך מה שלמדנו על החובה להעניש את הרשעים באופן כללי, ניתן להבין יותר את החובה להעניש את עמלק.
כך כתב הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (ג, מא): "ועוד ממה שכלל אותו ספר שופטים: לאבד זרע עמלק. כי כשם שעונשים את הפרט, כך ראוי לענוש את השבט האחד, או האומה האחת, כדי להרתיע את כל השבטים, ולא יעזרו זה את זה על השחיתות, לפי שהם יאמרו: 'כדי שלא יעשה בנו כמו שנעשה בשבט פלוני', עד שאם ימצא בהם בן בליעל משחית, שאינו חושש לרוע עצמו, ואינו חושב על רֶשַע שהוא עושה, לא ימצא מסייעים משבטו שיעזרוהו על רשעותיו שהוא רוצה לעשות. ולפיכך עמלק, אשר קדם למלחמה, נצטוינו להשמידו בחרב, ועמון ומואב אשר נטפלו לנו בצייקנות וגרמו נזק בנכליהם נענשו בהרחקה מלהתחתן בהם, ובהשפלתם, ולהימנע מלדרוש שלומם, לא יותר. כל הדברים הללו גזרה אלקית לענש כדי שלא יהא בו הגזמה ולא חיסור, אלא כמו שבאר יתעלה: 'כדי רשעתו'".
כלומר: התורה ציוותה למחות את זרע עמלק כדי להרתיע את כל העמים האחרים שלא ינסו ללכת בעקבותיו ולהלחם בישראל. וגם אם יהיו רשעים מעטים שירצו להלחם בישראל - לא יעזרו להם אפילו בני משפחתם וחבריהם, מחמת הפחד שישראל ינקמו בהם ובמשפחתם.
בדברי הרמב"ם הללו נמצאת תשובה גם לשאלה מה אשמים העמלקים בני ימינו במה שעשו אבותיהם לפני למעלה משלושת אלפים שנה: יתכן והם אינם אשמים, אבל ד' ציוה להשמידם כדי להרתיע את כל העמים מלהציק לנו.
על השאלה כיצד יתכן שהתורה ציותה להרוג ילדים קטנים, שאין בהם שום חטא יש לומר שמצאנו דבר דומה, שהתורה מצוה להרוג את הקטנים, גם בפרשת עיר הנדחת!
כך נאמר בספר דברים (פרק י"ג):
טז. "הכה תכה את ישבי העיר ההִוא לפי חרב, החרם אֹתה ואת כל אשר בה, ואת בהמתה לפי חרב.
יז. ואת כל שללה תִקְבֹּץ אל תוך רחֹבה, ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לד' אלקיך, והיתה תל עולם, לא תבנה עוד".
כתב על כך הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים (פ"ד ה"ו): "היאך דין עיר הנדחת?
...ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב, טף ונשים, אם הודחה כולה.
ואם נמצאו העובדים רובה - מכים את כל הטף ונשים של עובדים לפי חרב".
יש לציין שבפסוקים לא כתוב בפירוש שצריך להרוג גם את הנשים והקטנים, ומנין למד זאת הרמב"ם?
שאלה זאת הובאה בפירוש "מגדל עז" על הרמב"ם: "כבר תמה עליו ר' מאיר הלוי מטוליטולה: למה העניש הנשים והקטנים שאינם בני חיוב?".
וענה: "והשיבו חכמי לוניל ז"ל בראיה דגרס בספרי (ראה צד): 'הכה תכה את ישבי העיר ההיא - מכאן אמרו חכמים: אין מקיימין את הטפלים כלל', שהורגים אותם, דדריש 'את' ריבויא".
כלומר: למדו מהריבוי שבמלה "את" שיש להרוג גם את הנשים ואת הילדים.
הוסיף ה"מגדל עז" וכתב: "ועוד דאיכא למילף מעדת קרח ואנשי יבש גלעד, שהרגו הנשים והטף, אף על פי שהם לא חטאו".
כלומר: מצאנו בעוד שני מקרים בתורה ובנביאים שהרגו את הנשים והטף:
המקרה הראשון הוא בעדת קרח, שכתוב בה: "ויהי ככלֹתו לדבֵּר את כל הדברים האלה, ותבקע האדמה אשר תחתיהם. ותפתח הארץ את פיה, ותבלע אֹתם ואת בתיהם, ואת כל האדם אשר לקרח, ואת כל הרכוש. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאֹלה, ותכס עליהם הארץ, ויאבדו מתוך הקהל" (במדבר טז, לא-לג).
יש להעיר שבמקרה זה מי שהמית את הנשים והקטנים לא היו בית הדין, אלא ד'. וכתב שם רש"י (כז): "ונשיהם ובניהם וטפם - בא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות, ובית דין של מעלה עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדיים".
המקרה השני הוא באנשי יבש גלעד, שנאמר בהם: "ויתפקד העם, והנה אין שם איש מיושבי יבש גלעד. וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל, ויצוו אותם לאמר: לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב והנשים והטף" (שופטים כא, ט-י).
במקרה זה בני ישראל המיתו את הנשים והקטנים של עיר שלמה, יבש גלעד, על פי בית הדין הגדול של עם ישראל, כיון שהגברים שהיו צריכים לבוא למלחמה לא באו (ועיין רמב"ן ויקרא כז, כט)!
אבל עדיין צריך להבין: מה ההסבר לדין חמור זה?
הוסיף ה"מגדל עז" וכתב: "...אף על פי שהם לא חטאו נענשו בעבור הגדולים, משני טעמים: חדא שהם סבה וגורמים לישיבת הגדולים".
לפי טעם זה הנשים והקטנים "הם סיבה וגורמים לישיבת הגדולים". כלומר: הנשים גורמות לבעליהן והקטנים גורמים לאבותיהם להישאר באותו מקום מקולקל שבו עובדים עבודה זרה, כיון שהם צריכים לפרנסם, וקשה להם לעבור למקום אחר ולהסתגל למקום חדש ולמצוא בו פרנסה. לכן אומרת התורה שאם בגלל הנשים והקטנים הבעלים והאבות ישארו במקום המקולקל - יומתו הם ונשיהם ובניהם, ולכן כדאי להם לעזוב את העיר המקולקלת כמה שיותר מהר, עם כל הקושי שיש בעזיבתה, כיון שמיתתם ומיתת נשיהם וילדיהם תהיה קשה יותר.
נראה שטעם זה אינו שייך בעמלק.
עוד כתב ה"מגדל עז": "ועוד לרדות הגדולים בהריגתם, שהם חביבים עליהם".
כלומר: לפעמים אדם מוכן להתאמץ ולסכן את עצמו בשביל שיהיה טוב לאשתו ולילדיו. וכן להיפך: אם יהיה רע לאשתו ולילדיו הוא יתאמץ מאד למנוע רוע זה. ולכן אמרה התורה להרוג את הנשים והילדים כדי לגרום לבעלים ולאבות לעזוב את העיר למען נשיהם וילדיהם שלא יאונה להם כל רע.
גם טעם זה לכאורה אינו שייך בעמלק. אבל ניתן להסביר שטעם זה כן שייך בעמלק לפי הסבר הרמב"ם בפרק הקודם שראוי לרדות את עמלק כדי שעמים אחרים לא ילכו בעקבותיו: גם אם יש אנשים רשעים, שרוצים להלחם בישראל והם אינם פוחדים על עצמם - הם ימנעו מלעשות זאת מחמת הפחד שננקום בנשיהם ובילדיהם!
גם לשאלה זו ניתן למצוא תשובה בפרשת עיר הנדחת.
כך נאמר שם בסוף הפרשה (דברים פרק י"ג):
יח. "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, למען ישוב ד' מחרון אפו, ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבֹתיך.
יט. כי תשמע בקול ד' אלקיך, לשמֹר את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, לעשות הישר בעיני ד' אלקיך".
כתב על כך "אור החיים" הקדוש: "ונתן לך רחמים ורחמך - כוונת מאמר זה כאן, לפי שציוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב, ואפילו בהמתם! מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם. כמו שספרו לנו הישמעאלים, כת הרוצחים במאמר המלך, כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר. והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת. לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ד' רחמים. הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש, לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה. ואומרו: 'ורחמך' הֵעיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי, כמו כן יתנהג ד' עמו, שאין ד' מרחם אלא לרחמן.
ואומרו: 'כי תשמע' נתן טעם להבטחתו, כי בשלמא אם היתה הרציחה של אנשי עיר הנדחת לנקמה אנושית, יש מקום להנמשך מהדבר, מה שאין כן עתה, שאין המעשה אלא מטעם קבלת מצות המלך, והוא אומרו: 'כי תשמע בקול ד' אלקיך לשמור את כל מצותיו', כי כשעושים משפט בעיר הנדחת כאלו קיימו כל מצות ד', כאומרם ז"ל (סנהדרין קיא ע"ב)".
וכבר הובאו דברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פי"א ה"ה) בדיני מסית שכתב: "שהאכזריות על אלו שמטעין את העם אחרי ההבל - רחמים הוא בעולם, שנאמר: 'למען ישוב ד' מחרון אפו ונתן לך רחמים' (דברים יג, יח)".
וכן הובאו דברי הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים (פ"ד הט"ז): "כל העושה דין בעיר הנדחת - הרי זה כמקריב עולה כליל, שנאמר: 'כליל לד' אלקיך' (דברים יג, יז). ולא עוד אלא שמסלק חרון אף מישראל, שנאמר: 'למען ישוב ד' מחרון אפו' (שם, יח), ומביא עליהם ברכה ורחמים, שנאמר: 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך' (שם)".
על הפסוקים בסוף פרשת כי תצא "זכור את אשר עשה לך עמלק, בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עיף ויגע, ולא ירא אלקים", כתב רש"י: "אשר קרך בדרך - לשון מקרה.
ד"א: לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור.
ד"א: לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך. שהיו כל האומות יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת, שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אע"פ שנכוה הקרה אותה בפני אחרים.
ויזנב בך - מכת זנב, חותך מילות וזורק כלפי מעלה".
כלומר: כיון שעמלק היה הראשון שנלחם בישראל, אחרי שכל העמים פחדו מפנינו, הוא גרם לעמים שלא לפחד להילחם בנו, ובגללו היו כל המלחמות שנלחמו בנו במשך כל הדורות.
הראב"ע בסוף פרשת בשלח (שמות יז, יד) כתב: "כי מחה אמחה - בעבור שהכעיס את ד', כי אלופי אדום נבהלו מפחדו בעבור האותות שעשה במצרים ובים, וככה מואב ופלשת, והנה זה עמלק שמע גבורות ד' בעבור עמו ישראל, והנה בא ממקום רחוק להלחם עם ישראל, ולא פחד מד', וכן כתוב: 'ולא ירא אלקים' (דברים כה, יח)".
כעין זה כתב גם הרמב"ן שם (שמות יז, טז): "וטעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים, בעבור כי כל העמים שמעו וירגזון (לעיל טו, יד), ופלשת אדום ומואב ויושבי כנען נמוגו (שם) מפני פחד ד' ומהדר גאונו, ועמלק בא ממרחק כמתגבר על ד', ולכך אמר בו: 'ולא ירא אלקים' (דברים כה, יח)".
הוסיף הספורנו בפרשת כי תצא (דברים כה, יט): "תמחה את זכר עמלק - 'משור ועד שה, מגמל ועד חמור' (שמואל א טו, ג), כמו שציוה לשאול, וזה כדי להינקם מעמלק על שהעיז פניו בא-ל יתעלה, כמקנאים לכבודו".
כתב הרב קוק בספר "מאמרי הראיה" (עמ' 508): "הנבואה הצופה ברוח אלקים חיים אל נשמת גוי ואדם, העידה על גזע עמלק שניגודו לאור ישראל הוא ניגוד עצמי, שתרופה אין לו כי אם מחות זכרו, כדי לישר את הדרך של התולדה הישראלית מאבן המכשול היותר גדול".
כלומר: בכל עמלקי, אפילו קטן, ובכל דור, טמון צורר גדול, שרוצה להשמיד את כל עם ישראל אם הוא רק יוכל, כמו שראינו באירופה בשנות הזעם, ולכן חובה למחותו.
בכך ענה הרב קוק על השאלה הראשונה, כיצד יתכן שתורתנו הקדושה, שדרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום, ציוותה אותנו להשמיד אומה שלמה.
על השאלה השניה, כיצד יתכן שהתורה ציוותה להרוג ילדים קטנים, שאין בהם שום חטא.
על השאלה השלישית, מה אשמים העמלקים בני ימינו בעוונות אבותיהם.
וכן על השאלה מדוע ציוותה התורה שנשמיד דווקא את עמלק.
כתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ו ה"א): "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר: 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה - וקראת אליה לשלום' (דברים כ, י). אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס, שנאמר: 'יהיו לך למס ועבדוך' (שם, יא), קבלו עליהן המס ולא קבלו העבדות או שקבלו העבדות ולא קבלו המס, אין שומעין להם עד שיקבלו שניהם.
ה"ד: ואם לא השלימו, או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות - עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אשה ולא קטן, שנאמר: 'והנשים והטף' (דברים כ, יד), זה טף של זכרים.
במה דברים אמורים? במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו - אין מניחין מהם נשמה, שנאמר: 'כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה' (שם, טו-טז). וכן הוא אומר בעמלק: 'תמחה את זכר עמלק' (שם כה, יט)".
אם כן לפי הרמב"ם לפני שיוצאים להילחם בעמלק קוראים להם לשלום, ואם הם מקבלים את התנאים אין הורגים אותם! וכן כל עם עמלק יכול לקבל על עצמו שבע מצוות בני נח, ואז לא נצטרך להשמידו!
הסביר ה"כסף משנה" (שם ה"ד): "אפשר לטעון בעד רבינו ולומר שבכלל השלימו הוא קבלת שבע מצוות, שאם קבלו עליהם שבע מצוות - הרי יצאו מכלל שבעה עממין ומכלל עמלק, והרי הם כבני נח הכשרים".
כתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פי"ב הי"ז): "כל הגויים כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצות שבתורה, והעבדים כשישתחררו - הרי הן כישראל לכל דבר, שנאמר: 'הקהל חוקה אחת יהיה לכם', ומותרין להכנס בקהל ד' מיד, והוא שישא הגר או המשוחרר בת ישראל וישא הישראלי גיורת ומשוחררת, חוץ מד' עממין בלבד, והם עמון ומואב ומצרים ואדום, שהאומות האלו כשיתגייר אחד מהן הרי הוא כישראל לכל דבר, אלא לענין ביאה בקהל.
הלכה יח: וכיצד דינן? עמון ומואב - איסורן איסור עולם זכרים ולא נקבות, שנאמר: 'לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ד', גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ד' עד עולם' (דברים כג, ד). הלכה למשה מסיני שהעמוני הזכר והמואבי הזכר הוא שאסור לעולם לישא בת ישראל, אפילו בן בנו עד סוף העולם, אבל עמונית ומואבית מותרת מיד כשאר האומות.
הלכה יט: מצרי ואדומי, אחד זכרים ואחד נקבות דור ראשון ודור שני אסורין לבא בישראל, ודור שלישי מותר, שנאמר: 'בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ד'' (שם, ט)".
כלומר: כל עמלקי יכול להתגיר ולהיות גר צדק גמור, ואפילו לשאת אשה ישראלית!
יש לשאול על דברי הרמב"ם שבמכילתא בסוף פרשת בשלח אמרו בפירוש שאין מקבלים גרים מעמלק (ועיין במאמר הבא)!
אבל לעומת זאת במסכת סנהדרין (צו ע"ב) אמרו שמבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק! ועיין בספר "יעיר אֹזן עין זוכר" לחיד"א ערך "גרים", וב"מרגליות הים" בסנהדרין שם, שזו מחלוקת בין הגמרא לבין המכילתא, והרמב"ם פסק כמו הגמרא.
עוד כתב הרב קוק על שלש השאלות שבכל עמלקי, אפילו קטן, ובכל דור, טמון צורר גדול, שרוצה להשמיד את כל עם ישראל אם הוא רק יוכל, כמו שראינו באירופה בשנות הזעם, ולכן חובה למחותו.
בסוף פרשת בשלח (שמות יז, טז) נאמר: "ויאמר: כי יד על כס י-ה, מלחמה לד' בעמלק מִדֹר דֹר".
כתב שם רש"י: "ויאמר - משה. כי יד על כס י-ה - ידו של הקדוש ברוך הוא הורמה לישבע בכסאו, להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית.
ומהו 'כס', ולא נאמר: 'כסא'? ואף השם נחלק לחציו?
נשבע הקדוש ברוך הוא שאין שמו שלם, ואין כסאו שלם, עד שימחה שמו של עמלק כולו. וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם. שנאמר: 'האויב תמו חרבות לנצח' (תהלים ט, ז), זהו עמלק, שכתוב בו: 'ועברתו שמרה נצח' (עמוס א, יא), 'וערים נתשת, אבד זכרם המה' (תהלים שם), מהו אומר אחריו: 'וד' לעולם ישב' (שם, ח), הרי השם שלם, 'כונן למשפט כסאו' (שם), הרי כסאו שלם".
מה משמעות שם ד' וכסא ד'?
שם ד' וכסא ד' מבטאים את הופעת ד' בעולם.
ועיין עוד ב"שפת אמת" לפורים (תרמ"ב), שביאר ש"שם ד'" זו התורה, כמו שדרשו חז"ל במסכת ברכות (כא ע"א) על הפסוק "כי שם ד' אקרא", ו"כסא ד'" זו ירושלים ובית המקדש, כמו שנאמר בספר ירמיהו (ג, יז). וכאשר נמחה את עמלק נזכה לתורה ולבניית בית המקדש.
יהי רצון שנזכה בקרוב לביאת המשיח ולמחיית זרעו של עמלק ולבניית בית המקדש.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
פרשת כי תבא | מדוע הברכה ניתנה על הר גרזים והקללה על הר עיבל? בפרק כז מצוה התורה בהרחבה על מעמד הברכה והקללה...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים - חומש דברים
פרשת ואתחנן | הקדמה בפרשת ואתחנן מופיעה פרשה ראשונה של קריאת שמע, שאותה אנו אומרים כל בקר וכל ערב. אחת...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים - חומש דברים
פרשת עקב | הקדמה בפרק ט ישנם עשרים ותשעה פסוקים. עשרים ושלושה מתוכם עוסקים במאה ועשרים הימים שבין עליית משה...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים - חומש דברים
פרשת וזאת הברכה | הקדמה בתחילת פרק לד נאמר: א. ויעל משה מערבֹת מואב אל הר נבו, ראש הפסגה אשר על פני ירֵחו,...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים - חומש דברים
