המילה 'תורה' במובנה הפשוט מורה על מקבץ של מצוות. מצוה בודדת נקראת מצוה או חוק, ומצבור של מצוות בנושא מסויים קרוי 'תורה'. כך הוא בכל ההופעות של מושג זה בכל החומשים עד חומש דברים: "תורת החטאת", "תורת העולה", "תורת המצורע", "תורת הקנאות" וכדומה. אולם המושג 'תורה' כפי שאנו מכירים אותו בדרך כלל, הוא רחב הרבה יותר: הוא כולל את לימוד כל הכתוב בספרי התורה הנביאים והכתובים, ובכלל זאת התיאורים ההיסטוריים, התוכחות, הייעודים וכדומה. המושג תורה' כולל גם את כל התורה שבעל פה: המשנה והגמרא, ההלכה והאגדה, הנגלה והנסתר. מה מקורה של משמעות זו של מושג 'תורה'?

מושג זה מתחדש בספר דברים. לאורך חומש זה נקראים גם התיאורים התוכחות והייעודים בשם 'תורה'. כבר בתחילת החומש נאמר שמשה יבאר בו את התורה (א, ה): "הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר". ומאז והלאה בפרקים הבאים מופיעים בעיקר תוכחות, הזכרת מאורעות היסטוריים והזהרות כלליות. וכך בפרשת ואתחנן (ד, מד): "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם. ה' אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב...".

באופן זה, בסוף ספר דברים מתחדש המושג "ספר התורה" (כח, סא וכן לא, כו). כידוע ספר התורה כולל את כל המכלול של כל הסיפורים ההיסטוריים, המצוות, השירות והיעודים שבחמשת החומשים.

לאור זאת ניתן להבין שחומש דברים עצמו נקרא 'משנה תורה' (יז, יח), לא רק מחמת המשמעות הפשוטה של חזרה על המצוות שכבר נאמרו, אלא גם בתור החומש בו המושג 'תורה' עצמו קיבל משמעות נוספת וחדשה.

משמעות השם 'תורה' לכלל פסוקי התורה

ומכאן יש לשאול: הרי המילה 'תורה' היא מלשון חוק והוראה. מובן אם כן, מדוע נקראים כך קבצי החוקים והמצוות. אך מדוע שם זה ניתן לכלל פסוקי התורה שרובם המכריע אינם פסוקי ציווי? איזו משמעות של הוראה יש בסיפורים היסטוריים, בקללות ובברכות, בשירות ובנבואות עתידיות?

שאלה זו נשאלה על ידי האברבנאל (בהקדמתו ליהושע) וכך הוא ענה: "ובמה שקראו החלק הראשון 'תורה' רצו להבדיל ספר תורת האלקים מבין שאר ספרי הקדש, מפני מעלת מדרגתו על מדרגתם באיכות השפע. ולפי שלא יבדל מהם בספור הדברים אשר עברו, כי רבים מהנביאים (זולת אדוננו משה) סיפרו והגידו הדברים העוברים, וגם לא יבדל מהם בהגדת העתידות, כי שאר הנביאים הגידו האותיות לאחור ואשר תבואינה, והיה לבד ההבדל העצמי המיחד בתורה ומעלתה מפאת המצות שניתנו ביד משה אדוננו, ושלא ניתנה מצוה כלל ביד נביא אחר, לכן מפני ההבדל המיחד הזה ומעלתו קראו הספר הזה אשר בו המצוות האלקיות תורה, כי בזה יובדל ויתעלה מכל שאר ספרי הקדש".

האברבנאל מסביר שהתורה כולה נקראת על שם ההוראה, משום שהמצוות שבתורה מעידות על 'איכות השפע' של רוח הנבואה אשר כתבה כל פסוק ופסוק. הנקודה בה ניכרת מעלתם של פסוקי התורה, ביחס לשאר פסוקי התנ"ך היא בכך שבתורה שלובים מצוות. ההבדל בין הנבואה העליונה של משה, שהנביעה את כל פסוקי התורה, לבין נבואת שאר הנביאים, היא שנבואת משה מנביעה גם את המצוות המעשיות. על בסיס זאת ניתן להבין מדוע כל חמשת החומשים קרויים 'תורה' על שם המצוות שבהם המעידות על מעלתם שאין לה אח ורע.

הקשר בין פסוקי המצוות לשאר פסוקי התורה

אך לאור זאת עדיין יש להבין: אם כן, מהו הקשר בין כל הסיפורים שבתורה לבין המצוות שלה? במה זכו סיפורים אלו להיכלל בשם 'תורה' מה שלא זכו שאר תולדות ישראל שבתנ"ך? האם יש הבדל מהותי בין התיאור ההיסטורי של מעבר ישראל בים סוף לבין מעבר ישראל בירדן (בספר יהושע) – שזה נקרא 'תורה' וזה לא נקרא כן?

שאלה זו מובילה אותנו להבין שהמאורעות ההיסטוריים המתוארים בתורה הם מאורעות מסוג מיוחד: אלו מאורעות ה'מולידים' מצוות. ישנם מאורעות בתולדות האומה שהם כה מהותיים וכה ראשוניים בחיי ישראל עד שהם מנביעים בהכרח מצוות חדשות. כאשר אנו מקיימים מצווה מסויימת, אנו לא רק פועלים על פי הפסוק בו היא נאמרה, אלא על גם על פי כל הפסוקים שלפניו ואחריו אשר בונים יחדיו את ההקשר הרחב של אותה המצווה. מאורעות התורה הם מאורעות הליבה של האומה כולה לכל דורותיה, ועל כן כל הדורות צריכים לחיות על פיהם כל יום. המצוות השלובות בחמשת החומשים אינן עומדות לעצמן, אלא הן ממש חלק מן המארג ההיסטורי והנבואי המתואר לאורך כל החומשים. נבואת האספקלריא המאירה של משה מגלה את רובדי החיים הבסיסיים ביותר של עם ישראל, ולכן היא כוללת גם מצוות. לעומת זאת נבואות הנביאים שבאו אחרי משה ודאי חושפות את אמיתות חיינו ואנו מכוונים את דרכינו על פיהם, אך הן פונות לאומה שעצם החיים שלה כבר נוצר. וממילא השלבים ההיסטוריים המתוארים בהן, נוגעים בחיי האומה כולה וכל יחידיה כבר ברמה פחותה - רמה ערכית יותר, אך לא עצם ההיוצרות והקיום שלנו.

אם כן, כל ענין וענין בתורה, בין שהוא תיאורי, ייעודי וכדומה, הוא בבחינת מביא לידי מעשה, והוא חלק ממה שעושה אותנו מצווים ועושים. כל פסוק בתורה הוא גילוי של אמיתת יצירתנו שמחייבת אותנו באופן מיידי וברור להתנהלות על פי אמת זו בכל רגע מימי חיינו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.