תשובת הרב אס"ף בנדל
פרשת שכרות נח מתארת את שורשי המוסריות של האנושות.
נח שלאחר המבול מגלם את הופעתה של האנושיות החדשה, האנושות שלאחר המבול, זו שלא השחיתה את דרכה, האנושות אשר נכרתה עמה הברית האלוהית, והמוסר האנושי יהיה טבוע לעד בקרבה.
האנושיות של נח מתפרטת לשלושה סגנונות מוסריים, שלושת הבנים, אשר כל אחד מוציא לפועל חלק הטמון בנפשו של האב. כל אחד מהבנים מייצג דרך של התמודדות מוסרית של האדם בעולם.
חם מייצג את החלק החומרי שבאנושות, החלק החי את החיים בצורה טבעית. את השראתו המוסרית שואב חם מן הטבע, מרגשות מוסריים אינסטינקטיביים המפעמים בלב האדם, מן הרגש האנושי החם.
יפת מייצג את החלק הרוחני שבאנושות, החלק המחפש את היופי והאסתטיקה בעולם, הוא שואב את השראתו המוסרית מן השכל האנושי, ומנסה לטוות חוקים ונימוסים אשר יהפכו את העולם למקום יפה יותר.
שם מייצג את החלק באנושות המחפש אחר המהות והמשמעות, את השראתו המוסרית הוא אינו שואב מעולם הטבע או מעולם הרוח, כי אם ממה שמעל ומעבר לעולם, מן הנבדל, מן האלהי, מהיסוד האינסופי המהווה ומחיה את הכל, על יסוד זה הוא יבנה את בית מדרשו, ישיבת שם ועבר.
הפרשה מתחילה בכשלונו של נח, "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם". המדרש מתאר כי זמורות הענבים של נח, מקורם בגן עדן. האדם שוב נכנע לצד האדמה שבו, ואוכל מפרי עץ הגן, פרי המרבה שמחה ודעת, הוא טועם אבל באופן אסור, באופן המפיל אותו לאיבוד הדעת וההכרה, לשכרות ולשינה, ומגלה את ערוותו.
כל אחד מהאחים יגיב באופן שונה למפגש עם ערוות האדם, עם גילוי הכוחות התחתיים והיסודיים של הנפש האנושית בעולם, כל אח על פי דרכו וסגנונו.
הפסוקים מתארים כי נח מתעורר ומגלה כי נעשה בו מעשה, "וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן", מעשה חמור הגורם לקללה. המפרשים נחלקו מי הוא העושה ומה היה המעשה.
יש המפרשים כי חם הוא העושה, והוא בנו הקטן של נח, אך מתגובתו של נח ניתן גם להבין כי כנען הוא העושה, בנו הקטן של חם בן נח, ובני בנים הרי הם כבנים, ויש שכך פרשו. גם אם רק חם הוא העושה, הפסוקים אינם מתארים אותו בפרשיה זו כסתם חם אלא כחם אבי כנען. גם באישיותו של חם ישנם גוונים שונים המתבטאים בבנים השונים, במעשה זה מתגלה הצד הכנעני שבנפשו של חם, הצד שעתיד להתבלט בכנען ובבניו.
המעשה המפורש בפסוקים הוא הגדת חם לאחיו בחוץ, אך ניתן גם לטעון שהגדה אינה מעשה כה חמור ואף אינה מעשה כלל, והגדה אינה מתאימה לתיאור של נח המקיץ מיינו ויודע את אשר עשה לו בנו הקטן, ולכן יש שפירשו שמדובר היה במעשה חמור יותר, יש אומרים שסרסו ויש אומרים שרבעו.
המפגש של חם אבי כנען עם כוחותיו התחתונים של האדם מסעיר את רגשותיו החמים, והוא אינו יכול להתמודד עם המפגש. המפגש מביא אותו לעשות מעשה שחיתות, מעשה הזר אף לרגשו המוסרי הטבעי, הוא בוחר לסרס, לרבוע או סתם להשפיל ולפגוע בכבוד האב. כאן מתגלה חולשתו של המצפון ושל הרגש המוסרי כמקור סמכות וכמצפן, ישנם חלקים באדם ובנפש אשר בעת סערת הרגש יאבדו את דרכם, וימשכו את האדם לתהומות של שחיתות ושל תועבה.
שם ויפת אכן מצליחים להתמודד ולכסות את ערוות אביהם, אך יש הבדל ביניהם. התורה מתארת את שם כפעיל ויוזם, ואילו יפת כנסמך וכמסייע. יפת מצד עצמו היה עלול להכשל גם הוא, גם לשכל האנושי ישנן מגבלות, וללא הדרכתו של שם הוא עלול לייצר שיטה פילוסופית שכלית, של נורמות, של נימוסין ושל קודים אתיים, המסוגלים להביא את האדם לשחיתות ולפריצות, כפי שאכן קרה בקרב צאצאיו במהלך ההסטוריה האנושית.
יפיפותו של יפת תבוא לידי ביטוי רק כשישכון באהלי שם, רק כאשר השכל האנושי יהיה מודרך ומנותב מכח נבואת האל אשר למעלה מגבולות השכל, וכשהשכל האנושי יסייע לפתח ולהביע את האומר האלוקי במציאות.
כשנח מקיץ מיינו, מתגלה לו תמונתם המוסרית של בניו, המבטאים את הכוחות השונים שבקרבו. הוא מלמד את בניו את היחס הראוי אל הגישות המוסריות השונות, והוא מדריך אותם כיצד יחיו יחדיו וכיצד ינהיגו את עולמם, כדי להגיע לעולם שלם יותר.
נח מגלה את הצד הכנעני שבקרבו, את הצד העבדותי שבנפש האדם, הצד המתמכר, הנסחף והמפקיר עצמו, ואת השפלות והרשעות הגנוזות בו, הוא יודע כי אל כוחות אנושים אלו יש להתייחס כארורים. לכוחות הרשעה האנושיים יש להתייחס כבזויים ושפלים, לטובת העולם ולטובתם.
אך נח אינו רק מארר את נכדו, הוא עדיין אחראי לעתידו, והוא נותן לו פתח לתיקון. נח מגלה כי גם לכוחות השפלים שבאנושות יש מקום, כאשר כוחות אלו ישתעבדו לאחיהם, לשם וליפת השוכן באוהלי שם, אז יוכלו גם כוחות אלו להתעדן, להתפתח ולסייע לבניין העולם, ואולי בעתיד יוכלו גם להשתחרר.
