'ויוסף הורד -הוריד אבינו יעקב. משל לפרה שהיו מושכין אותה למקולין ולא הייתה נמשכת. מה עשו? משכו בנה לפניה והיתה מהלכת על כרחה שלא בטובתה'. ירידתו של יוסף למצרים היא תחילתה של הגלות. גלות מצרים היא ה'מקור' לכל הגלויות שאחריה, ולכן בברית בין הבתרים- שבה נאמר לאברהם על גלות זו- נרמזו גם כל שאר הגלויות.

הסיבה הגלויה לגלויות האחרונות היא החטא, ובזה הם שונות מגלות מצרים. אמנם חז"ל גילו לנו שיש לגלות גם סיבות חיוביות, ואותם נוכל למצוא גם כאן. אחת מהם היא: 'לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים'. כל עוד עם ישראל 'לבדד ישכון' הוא לא כ"כ מושפע מן הגויים, אך גם השפעתו עליהם קטנה. הגלות מעצימה את המפגש בין ישראל לעמים, וכך נאספים אל עם ישראל נשמות מיוחדות של גרים ש'עמדו על הר סיני'.

אלא שהמרחק בין ישראל לעמים גדול כל כך שא"א לעבור אותו בשלב אחד בלבד, ויש צורך לגשר עליו ע"י 'נציגים' משני הצדדים שקרובים יותר מהאחרים. מצד עם ישראל זהו יוסף, ששמו רומז לתוספת שבאה לעם ישראל ע"י הגרים. יוסף מתפקד בהצלחה כמשנה למלך מצרים ומלמד כיצד עם ישראל יכול להנהיג את העמים באופן ציבורי, לא רק מבחינה רוחנית אלא גם לרדת לרמה המעשית ולנהל מערכת כלכלית. מתוך כך יימצאו גם היחידים שיעשו את הדרך בכיוון ההפוך ויתגיירו.

הרב אבינר מסביר שהקרבה של יוסף לתכונה החומרית של הגויים התפרשה ע"י אחיו לא כנטיה שלו לתחום מסוים בתוך עם ישראל, אלא כשייכות ממשית לאנושות מחוץ לעם ישראל. גם בתוך משפחת האבות הראשונים- אברהם ויצחק היה עדיין תהליך של בירור מי שייך לעם ישראל ומי לא, וישמעאל ועשו נדחו. אחי יוסף סברו שגם אצל יעקב ייתכן בירור כזה, ולא ידעו שיעקב 'מטתו שלמה' וממנו והלאה 'לא ידח ממנו נדח'. לכן חשבו שיוסף צריך להידחות מעם ישראל ומכרו אותו לגויים. אמנם "אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה" ומכירת יוסף התחילה את התהליך ההכרחי של חיבור ישראל לגויים.

לתהליך זה מצטרפים העומדים מן הצד השני- הגויים שקרובים יותר אל ישראל. הישמעאלים והמדיינים הם בני אברהם שנדחו אמנם מעם ישראל אבל עדיין קרובים לישראל משאר העמים. לכן הם אלו שמתווכים בין האחים ויוסף ומאפשרים את ירידתו למצרים. ייתכן שהיה גורם נוסף בתהליך המכירה- בהתחלה מוזכרים 'מדינים' ובהמשך 'מדנים' ונראה שאלו בני 'מדן' אחיו של מדין ששניהם מבני אברהם וקטורה.

הגר האידאלי הראשון שמצטרף אל עם ישראל הוא יתרו שבא ממדין, שגם שמו רומז לתוספת ויתרון 'שיתר פרשה בתורה' ונוסף אל עם ישראל. גם הגימטריה של שמו רומזת כנראה לתרי"ג מצוות (הממוצע בין 'יתר' ו'יתרו').

חז"ל מקשרים בין יתרו ליוסף ומזהים את שניהם בדמותו של 'פוטיאל': 'למימרא דפינחס מיוסף אתי- והא כתיב: "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה" מאי לאו- דאתי מיתרו שפיטם עגלים לעבודת כוכבים? לא- מיוסף שפיטפט ביצרו'. לפי מסקנתם פנחס הוא צאצא של יוסף וגם של יתרו והוא 'סוגר את המעגל' ונוקם במדינים שמהם בא יתרו והם שמכרו את יוסף. אלא שהנקמה לא מסתיימת בהריגתם של המדינים בלבד. בתוך השלל שמביאים פנחס והלוחמים מן המלחמה נמנות גם 32 אלף נשים "אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר" והן מתגיירות ומצטרפות לעם ישראל (עיין אוה"ח שם שלא נשארו כשפחות כנעניות בלבד). כלומר שהחיבור בין יוסף ויתרו מביא לגיור המוני. נראה שזו משמעות ה'נקמה' של פנחס- לעומת מכירת יוסף שהוציאה אותו מישראל החוצה, הוא יוצר תהליך הפוך של גיור המדיניות אל ישראל פנימה.

נראה שיש לנקמה במדין מובן נוסף. התהליך של יציאת יוסף מעם ישראל החוצה יכולה להביא תועלת אך עלולה גם להביא להפסד. כפי שהגויים מושפעים מיוסף גם הוא עלול להיות מושפע מהם. ואכן חז"ל מלמדים שיוסף היה בסכנה רוחנית גדולה ורק 'דמות דיוקנו של אביו' הצילה אותו. הגויים מזהים את כוחו של יוסף ומבקשים למשוך אותו אליהם. החשש הזה נרמז גם הוא בשם 'פוטיאל'. כלפי יוסף דרשו את השם ש'פטפט ביצרו' וכמעט נכשל באשת פוטיפר. כלפי יתרו דרשו ש'פיטם עגלים לע"ז'. לשון זו מופיעה במדרש אחר כלפי פוטיפר וזו בעצם משמעות שמו 'פוטי-פר'. במדרש שם מבואר שלא רק לאשת פוטיפר אלא גם לפוטיפר עצמו היו כוונות להחטיא את יוסף. נראה שה'עגל' הוא רמז ליוסף אשר "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" ופוטיפר רוצה לשעבד את כוחו לע"ז ולהוציא אותו מישראל לחלוטין. על כך מגיעה נקמתו של פנחס ומכריעה שיציאתו של יוסף מישראל אל האומות תהיה לבסוף לטובה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.