המתרחש בפרשת בהעלותך, דומה לאדם ההולך על שפת צוק רם ונישא, ואז, בקוטביות עזה, בבת אחת, רגלו מועדת, והוא מתדרדר בחדות לתהום אימתנית.

פרשיות 'במדבר' ו'נשא', הכינו את הצביון האידיאלי של מחנה ישראל, שהוא בעצם מחנה שכינה. הצלחת עובדה מופלאה זו, באה לידי ביטוי בפסוק האחרון של פרשת 'נשא', בדיבור האלוקי המתגלה למשה רבינו באוהל מועד, בלב מחנה ישראל. "וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו"[1].  מחנה ישראל מתגלה לאחר ההכנות הרבות והמדויקות של "איש על מחנהו ואיש על דגלו"[2], כמקום השראת שכינה. יש חיבור אלוקי לתחתיות ארץ. מחנה ישראל זהו הר סיני חי וקבוע "ה' בם סיני בקודש"[3]. משה רבינו באוהל מועד איננו אדם פרטי. הוא הנציג העליון של כלל ישראל[4], הוא השפיץ של הפירמידה הכלל-ישראלית. כל מה שמתחולל בקרבו, הוא מכוח כל הסדר האידיאלי של כל מחנה ישראל.

אמנם בפרשתנו מתרחשת קריסה עצומה. החצי הראשון של הפרשה מבטא עדיין את הגובה האידיאלי בו נמצא עם ישראל. המנורה המקרינה את אור השכינה כלפי המרחב, הנפת הלויים מתוך בני ישראל, אשר תפקידם כתפקיד המנורה להוות את האמצעי החי שבין החברה הישראלית הרחבה, לבין רוממות הקדושה האלוקית. המהלך האלוקי של יציאת מצרים נמשך ומעמיק בפסח הראשון שלאחר יציאת מצרים, עם ישראל מקבל על עצמו את הסדר האצילי של ההתהלכות במדבר "על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו". ואז באה לידי ביטוי שיא המדרגה האידיאלית בפרשה המופלאה של 'ויהי בנסוע', הכתובה בסוגרים משום הגובה האידיאלי אותו היא מבטאת. ביטוי תמציתי של ימות המשיח. הופעת השכינה האלוקית העליונה בקרב רבבות אלפי ישראל. כל העולם האנושי נמס ונכנע בכניעה עליונה אל מול 'מחנה אלוקים' זה השוכן בתחתיות ארץ. "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך".

ואז בבת אחת - מאיגרא רמא, שאין למעלה ממנה - קריסה, התרסקות, שבר, תהום חד.

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'"[5] - אפילו לא מתואר מדוע היה רע. רע בלי סיבה. המתאווים זה אחר כך. פה פשוט רע. לכאורה מה כל כך רע? הכול כל כך טוב, כל כך שלם, כל כך אידיאלי. איך למישהו יכול להיות רע במצב הזה?

אומר הרש"ר הירש בתחילת פרשתנו יסוד נפלא[6]. את היסוד הזה הוא החל לבאר כבר בחטא העגל, השייך לאותו עניין. הוא מבאר שבשורה התחתונה מתברר, שיש פער עצום בין התוכנית האלוקית האידיאלית המיועדת לעם ישראל, לבין המדרגה התרבותית הנוכחית שבה היה נתון דור יוצאי מצרים. בעצם מתברר, כי ייקח אלפי שנות היסטוריה להביא את עם ישראל אל המעלה אליה התורה חפצה וחותרת.

כאשר נמצאים רחוק ממדרגה עליונה הזו, לא צריך סיבה להרגיש רע, הכול אומר שזה לא מתאים פשוט מרגישים לא טוב - בכל. אט אט מתברר, כי תקופת המדבר החשובה של "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", היא יותר בבחינה זריעת זרעים הצפונים לעתיד, מאשר עיצוב מלא של חיים ריאליים עכשוויים. העיקול והיכולת לבנות חיים אשר יהוו מצע נוח וטבעי לגידולים של זרעים אלה, להתאמה גמורה של החיים הלאומיים להשראת שכינה בקרבם, זהו תהליך היסטורי עצום, ארוך, ממושך ומורכב.

הרש"ר הירש אף מסביר כי דווקא פער זה, בין הרצוי למצוי, מהווה הוכחה נפלאה על אלוהיותה של התורה. כל התורות האחרות בעולם מנסות לטפל בחברה כפי מה שהיא במדרגתה ההווית. אמנם התורה צופה למרחקי עד של שנות היסטוריה. היא לא מדריכה את העם רק על פי מה שיהיה מחר בבוקר, אלא היא טומנת בחובה תוכנית אלוקית אידיאלית, כפי המעלה אשר המציאות תתרומם אליה בעתיד. אין זה אומר כי היא מזניחה את ההווה. אדרבה, היא מנחה אותנו גם בכל הדרך הארוכה, בכל שלב ושלב, בכל מצב ממצבי חיינו, על מנת שנטפס ונעלה אט אט במעלה סולם החיים ההיסטורי שלנו[7]. היא מצמיחה אותנו קמעא קמעא אל העתיד הרחוק, אשר צרור ממנו לא ייפול ארצה, ודווקא התהליך הארוך והיסודי[8], הוא יגבש את חיינו בצורה הראויה והמתאימה ביותר להיותנו באמת ובתמים ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

[1] במדבר ז פט

[2] במדבר א נב

[3] תהלים סח, עי' רש"ר הירש במדבר א מח

[4] כוזרי ב נו

[5] במדבר יא א

[6] במדבר ח א

[7] עין איה שבת א פרק ב סע פט

[8] עי אגרות הראיה אגרת תשנג