ההיגיון של קורח, והטעות הבסיסית שלו

קורח טען שאין מקום להתנשאות של משה ואהרון מעל שאר בני העם משום שכל בני העדה קשורים לקדושה ולקב"ה. ממילא הם אינם זקוקים למישהו שיהיה מעליהם, וביכולתם להתקרב בעצמם לשכינה (טז, ג): "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'".

יש לשים לב שהנחת היסוד של קורח היא עצמה מוכיחה את הגדולה של משה ואהרון ואת ההכרח שהם אלו שינהיגו את העם. הרי קורח יכול היה לטעון שכל בני העדה הינם קדושים, רק לאחר שמשה ואהרון הנהיגו את העם החל משיעבוד מצרים, והובילו אותו ממצב של טומאה במצרים למצב של עם חופשי הדבק בה'. משה ואהרון 'קיבלו' את ישראל בתור עבדים הרחוקים מקדושה, והובילו אותם אל הניסים הגדולים, אל התורה והשראת השכינה. על כן עצם העובדה שקורח יכול להצביע על הקדושה של כל ישראל מלמדת על ההצלחה הכבירה של המנהיג שהוציא את העם משיעבוד לגאולה, מחושך לאור, ומטומאה לקדושה. יש לזכור כי כל העם נוכח חודשים ספורים קודם לכן, בירידת האש משמים בעקבות עבודת משה ואהרון בימי המילואים. וכמו כן, כולם ראו שהקב"ה מדבר דוקא עם משה, שקרן עור פניו וכדומה.  לאור כל זאת קשה להבין מה בכלל טענו קורח ועדתו? כיצד הם יכלו לעמוד מול משה ואהרון ולטעון שהנהגתם לא נצרכת?

כדי להבין את הטענה הזו, חשוב לשים לב לעמדה הנפשית שמתוכה היא נובעת: למעשה קורח ועדתו שהתקוממו על הנהגת משה, ביטאו מגמה הפוכה לחלוטין למגמה שהופיעה כשנה קודם לכן, בחטא העגל. בחטא העגל בני ישראל סברו שהם תלויים במשה באופן מוחלט. הם חשו שאין להם שום עמידה עצמאית ושום יכולת להתקרב לבדם אל הקב"ה. מתוך כך הם החלו לתפוס את משה כמין אל (שמות לב, א): "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". טבעי היה כי בעקבות ההנהגה הפלאית של משה ביציאת מצרים ובמתן תורה, עם ישראל יחוש תלות מוחלטת בהנהגתו. וכך כאשר משה נעדר למשך ארבעים יום, תלות זו יצרה בהלה גדולה ודחף ליצור עגל כתחליף למשה.

אולם כעת, כשנה בסך הכל לאחר חטא העגל, המטוטלת נעה לצד השני: עלו בעם ישראל קולות מרכזיים מאד שחשבו כי אין עוד צורך בהנהגת משה, וכי הקשר של הקב"ה עם ישראל יתבצע כסדרו גם בלעדיו. אם כן, השאלה הגדולה היא לא רק כיצד יכלו בני ישראל לטעון שהנהגת משה מיותרת, אלא גם מה גרם להם לשנות את הלך רוחם באופן כה קיצוני.

טענות קורח מתבססות על השראת השכינה במשכן

מתברר כי המאורע העיקרי שהתרחש באותה השנה, הלא הוא בניית המשכן, הוא שהוביל לתפיסות החדשות. מאז תחילת הנהגת משה ועד מתן תורה, ניתן היה עדיין לחשוב כי היחס העיקרי של הקב"ה הוא עם משה, וכל ישראל זוכים בכך רק מכח הנהגתו. ואכן, במעמד הר סיני משה הוא היחיד שהורשה להיכנס אל תוך הערפל. אך המשכן נבנה מלכתחילה בכדי להשרות את השכינה בלב עם ישראל: "ושכנתי בתוכם". בעקבות בניית המשכן ישראל התבשרו כמה פעמים כי הם קדושים בקדושתו של הקב"ה (ויקרא יט, ב): "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". על ידי המשכן התגלה לישראל כי הם הם מקום הקדושה והשראת השכינה.

אם כן, הקדושה שחלה על כל ישראל היא היתה הבסיס לטענות קורח ועדתו, כפי שמסביר הספורנו: "'כי כל העדה כלם קדושים' מכף רגל ועד ראש כמו שאמר: 'והייתם קדושים לאלהיכם'". וכך כותב גם הרש"ר הירש: "'כלם קדשים' שכינה שורה בקרבם. כל אחד מששים רבוא בני העדה הוא קדוש וקרוב אפוא לה', ולפיכך אין צורך בכהן שיבטא בשמו את מחשבותיו ואת הגיגיו ויקרב אותם לה' בקרבן. וה' הבטיח להשרות את שכינתו על אותם ששים רבוא, ולא על יחיד כל שהוא...".

ובאמת בשתי המילים הראשונות של קורח ועדתו מובהרת טענתם המדויקת. הם פותחים במילים 'רב לכם' כדי לומר שאכן בתחילה היה צורך במשה ואהרון כדי להפוך את ישראל לקדושים, אך מאחר וזה כבר קרה וכל בני ישראל נהיו קדושים, מעתה אין עוד צורך בהנהגתם.

הנצי"ב מסביר (ג) שקורח ועדתו טענו שהמעלות של משה אינן נובעות אלא מכלל העם: "כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה'. מוכשרים שתשרה עליהם שכינה ורוח הקודש, גם אילו לא היה משה בקרבם, ורק עתה עוד משה חי, והוא גדול מהם, בא הדבור הכל על ידו... ואם כן אף על גב שהיו באמת ודאי יודעים שמעלת משה ואהרן גדול מהם, אבל מדוע תתנשאו וגו'. והרי גם בלעדי משה ואהרן היתה השכינה שורה על אחרים שראוים לכך".

אם כן, בסיס הטענה של קורח ועדתו היא שדוקא בעקבות ה'הצלחה' הכבירה של הנהגת משה, ישראל הגיעו למצב בו השכינה שרויה בכולו. לפעמים דוקא גדילה והתעצמות במעלה מסויימת מביאה את האדם או את העם לנקודת קיצון בה מיטשטשים לו הסדרים הראויים של החיים.

כעת אנו מבינים שבטענת עדת קורח היתה נקודה אמיתית ועמוקה של אמת: אכן משה לא זכה למדרגותיו אלא מכח כלל עם ישראל. אולם כאמור היה כאן בלבול יסודי: דוקא העובדה שכל העם התקרב לקדושה היא ההוכחה הגדולה ביותר לצורך במנהיגותם של משה ואהרון, ולהצלחה הפלאית שלהם.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.