האם עלולה להיות גלות נוספת?

בתנ"ך נמצאים יעודים רבים ומגוונים בהם מתנבאים הנביאים על הגאולה העתידה. צרות רבות ניחתו על ישראל כגמול על חטאיהם, ובמרכזם הגלות. הגלות היא עונש מרכזי כגמול על חטאי ישראל כפי שנאמר בפרשת 'בחוקותי', בפרשת עקב - ב'והיה אם שמוע', ובסוף ב'כי תבוא'. אל מול צרות אלו שולח הקב"ה את הנביאים בכדי לבשר לישראל כי עתידים הם לזכות לטוב, למנוחה ולקרבת ה'.

ייעודי הגאולה מופיעים בנביאים בהרחבה רבה. אולם בעסקנו בייעודי הגאולה שבספרי התנ"ך עולה שאלה יסודית מאד: כאשר עדים אנו להתרחשויות שהן גאוליות במובהק (ולא נעסוק בשאלת הזיהוי של התרחשויות שכאלה), מנין לנו שהגאולה היא בלתי הפיכה? האם אין ישראל עלולים להמיט על עצמם גלות נוספת בחטאיהם? גם אל נוכח התקדמות הגאולה תמיד יש לתמוה - האם הבטיח הקב"ה כי לא תשוב ותתרחש גלות נוספת במידה ויחטאו ישראל.

יש להעיר כי אין לנו כל ספק בדבר היות הגאולה השלישית – גאולה נצחית. על פי מסורת חז"ל (תנחומא שופטים סימן י ובמקורות נוספים) ידוע כי לגאולה השלישית לא יהיה הפסק ולא תהיה גלות אחריה. במאמר זה עוסקים אנו בפיתרון לשאלה יסודית זו מתוך השורשים הפנימיים ביותר – מתוך התנ"ך.

באחרית הימים לא יהיו עוד חטאים

ביחס למצבים מסויימים אשר ישררו באחרית הימים, יש פיתרון פשוט לבעיית הפחד מגלות חוזרת – ידוע כי בשלבים המתקדמים של הגאולה לא יהיה כל מקום לפחד זה. במצב האידאלי שאליו יגיעו ישראל והעולם, יגיע מצב שבו הקב"ה יסיר את היצר הרע ולא ניתן עוד לחטוא. במצב שכזה ברור הדבר שלא תהיה עוד גלות; כאשר החטא שהוא הסיבה לגלות שוב לא יימצא, מן הסתם יפסק הסיכון לגלות מחדש. להלן מספר ייעודים בנביאים המורים על מצב עליון זה:

ישעיהו יא, ט: "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".

ירמיהו לא, ל-לג: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה'. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד".

יחזקאל פרק לו, כה-כז: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם:

יואל פרק ג, א-ב: "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ. וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי"[1].

מיכה פרק ז, יט: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם; מפרש אבן עזרא שם: "וטעם 'יכבוש' [הוא] הפוך דברי עונות גברו מני שלא ימשלו בנו עוד".

אם כן, כשמדובר על הפיכת העולם לעולם אחר וטוב בעתיד, אין כל חשש מחזרת הגלות. על כן אין שאלת נצחיות הגאולה מוסבת אלא על מצבים בוסריים יותר בהם מתקיימים מאפייני גאולה ראשוניים יותר, כגון - יציאה משעבוד מלכויות, פריחת ארץ ישראל, קיבוץ גלויות, פריחת התורה. בשלבים גאוליים אלו, עלולים עדיין ישראל לחטוא, וצפויים אף מצבים בהם יהיו חטאים קשים. על שלבי גאולה אלו יש לשאול – האם הגאולה המתרחשת היא בהכרח נצחית או שמא היא ברת ביטול?

[1] יש לצרף לכך את פירוש חז"ל לפסוק ביואל ב, כ: "וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם" שמדובר על סילוק היצר הרע.

נצחיות הגאולה

כמה וכמה נביאים בישרו לישראל כי יהיו שלבים בגאולה שלאחריהם שוב לא תתעמעם גאולתם, והם לא יגלו עוד לעולם. להלן מקצת מן הנבואות הללו[1]:

ישעיהו ס, טו-כ: "תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר... לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה... לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף [=המלכות שתקימי לא תתבטל עוד – מצודת דוד] כִּי ה' יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ [=יתמו ויסתיימו] יְמֵי אֶבְלֵךְ".

ישעיהו סה, טז-יט: "כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת וְכִי נִסְתְּרוּ מֵעֵינָי. כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב... וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלִַם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה".

ירמיהו לא, לז: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִבְנְתָה הָעִיר [=ירושלים] לַה'... לֹא יִנָּתֵשׁ וְלֹא יֵהָרֵס עוֹד לְעוֹלָם".

יחזקאל לו, ח: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא ... וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִירֵשׁוּךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם".

יואל ד, יז: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן הַר קָדְשִׁי וְהָיְתָה יְרוּשָׁלִַם קֹדֶשׁ וְזָרִים לֹא יַעַבְרוּ בָהּ עוֹד... וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר".

נחום ב, א: "הִנֵּה עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ שַׁלְּמִי נְדָרָיִךְ כִּי לֹא יוֹסִיף עוֹד לַעֲבָר בָּךְ בְּלִיַּעַל כֻּלֹּה נִכְרָת".

איכה פרק ד, כב: "תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ".

כיצד נדע האם גאולתנו היא הגאולה הנצחית?

אם כן, הנביאים אומרים במפורש פה אחד כי הקב"ה יגאל את ישראל לעולמי עד. כאשר רואים אנו הבטחות כה כבירות על כך שהגאולה שתתהווה לא תימוט, עלינו לשאול את עצמנו על איזו גאולה מדובר – האם ברגע שגואל הקב"ה את ישראל זוהי בוודאי גאולת נצח? יתכנו שני ייעודים עקרוניים שונים אשר ייאמרו בנביאים כלפי הגאולה ויהוו הבטחה כי הגאולה היא גאולה נצחית:

• אפשרות אחת היא כי הנצחיות תובטח רק ביחס לאחת מן הגאולות. יתכן שתבואנה כמה וכמה גאולות אשר תיפסקנה, ורק לבסוף תבוא הגאולה שתהיה נצחית ורק עליהה התנבאו הנביאים. אם כך הוא הדבר, יש לצפות כי התורה תיתן סימנים המבדילים בין גאולה שיש אחריה גלות ובין גאולה אשר היא נצחית ומוחלטת.
• האפשרות השניה היא שהנביאים יבשרו כי הגאולה היא נצחית מעצם הגדרתה. למרות שלאחר הגאולה הראשונה יצאנו לגלות, ילמדונו הנביאים כי היה זה יוצא מן הכלל בלבד. כאשר הקב"ה יגאל את ישראל בשנית, תהיה זו בחירה נצחית ומוחלטת. ייעודים שכאלה בעצם מגלים כי הגלות היא ממהותה ענין ארעי וחולף, בעוד שהגאולה היא ממהותה המצב היציב והקבוע. אין הגאולה אלא שיבה אל החוקים היסודיים שטבע הקב"ה והפסקת המצב המוזר ומעוות ששמו גלות. אם אפשרות זו היא שנכונה, הרי שלא שייך כלל לדבר על מושג של מספר גאולות. יש רק גאולה אחת, וכאשר היא באה היא בהכרח נצחית.

מכאן והלאה יש לעיין בדברי הנביאים הרבים המבטיחים על גאולת עולם. יש לבחון האם הנצחיות נאמרת בנביאים בתור תכונה מחוייבת של הגאולה, או שמא הגאולה הנצחית היא רק אופן אחד מבין מגוון אופנים אפשריים של גאולה.

הגאולה - תופעה חד פעמית

מושגי הגלות והגאולה מרכזיים הם מאד בתנ"ך. על אף אריכות הדברים בענייניהן, ישנו סדר קבוע החוזר על עצמו פעמים רבות – לאחר תיאורי הגלות, עוברים הנביאים לתיאור של הגאולה עד לשלביה המתקדמים ביותר. אנו מוצאים בנבואות השונות אופי קבוע של התייחסות לגאולה אחת שתגיע אחרי גלות אחת. ממבט כללי על הנביאים כלל אין נראה שיש מקום להחמצת הגאולה השניה, כפי שקרה לגאולה הראשונה[2].

דוגמה מרכזית: בפרשת ניצבים נזכר לראשונה התהליך השלם של הגלות והגאולה שלאחריה. הקב"ה מבשר כי לאחר שתתרחש הגלות ישובו ישראל אל ה' ויגאלו –

"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל  לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (ל, א-ה). והנה ממשיכה התורה ומתארת את אחרית הגאולה והרי היא מובילה אל המצב המרומם עליו דיברנו בתחילת המאמר – קירוב ישראל לה' כך שלא ישובו לחטוא עוד – "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" (שם, ה).

אם כן, תוואי הגאולה בתורה הוא של גאולה שתגיע בעקבות הגלות ותוביל את ישראל עד לאחרית בה הטובה היא בוודאי נצחית. וברוב ככל הנבואות המובאות לאורך מאמר זה: פשט דברי ה' הוא שהגאולה שתגיע לאחר הגלות הקרובה הצפויה לישראל, היא זו שתהיה נצחית!

האם יתכן כי כל נבואות הנביאים המובאות לאורך מאמר זה בדבר נצחיות הגאולה, תתגשמנה רק לאחר מספר גאולת סרק? נביאי ה' מלמדים אותנו שלא! נביאים אלו הרי עומדים ומבשרים לישראל שלאחר שיחזרו מן הגלות הממשמשת ובאה, יזכו לגאולה נצחית –

עמוס ט, טו: "וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹהֶיךָ".

ישעיהו נא, יז: "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית... כֹּה אָמַר אֲדֹנַיִךְ ה' וֵאלֹהַיִךְ יָרִיב עַמּוֹ הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד".

ישעיהו סב, ד-ח: "לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ... נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ".

ירמיהו ל, ח: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶשְׁבֹּר עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וּמוֹסְרוֹתֶיךָ אֲנַתֵּק וְלֹא יַעַבְדוּ בוֹ עוֹד זָרִים".

בנבואות אלו נאמר כי ישראל לא יחוו גלות נוספת. אם נאמר שתיתכנה גלויות וגאולות נוספות, הרי  שנבואה זו של הנביאים נכזבת. מלבד הייעודים על נצחיות הגאולה, מוקדשת בספר ישעיהו נבואה אל פחד ישראל בימי הגאולה שמא תפסק גאולתם ותגיע גלות נוספת –

ישעיהו נד, ד-ח: "אַל תִּירְאִי[3] כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד [אל תפחדי שיהיה צאתך מגלות כצאתך משאר גליות שמצאוך בארצך צרות רבות ורעות בבית ראשון ובבית שני. כי לא תבושי לעולם אחר שתצאי מזה הגלות לא תהיה לך צרה לעולם – רד"ק]...  בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ.  בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'".

ישעיהו פונה לישראל שבדור הגאולה וקורא להם להאמין שאחרי גאולתם לא תהיה עוד גלות. ברור מדבריו שמדובר על מצב גאולה שבו עדיין שייך לא להאמין בכך, כלומר שזו עדיין לא תחיית המתים ושינוי כל פני העולם שהם בלתי הפיכים, ולבני הדור הזה הנביא פונה במיוחד כדי שיאמינו שגאולתם בלתי הפיכה.

הנביאים מבטיחים לישראל פה אחד כי עם תום הגלות אליה הם יוצאים, ישובו לגאולת עולם:

ישעיהו לה, י: "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם [=שתיראה על ראשם שמחה נצחית שלא תהיה אחריו תוגה וגלות כלל – מלבי"ם],  שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה".

ירמיהו לא, יא: "וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה' עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד".

יואל ב, כו-כז: "וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם. וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם".

הגלות היא תופעה חד פעמית

אולם הנצחיות מובטחת לישראל לא רק מצד הגאולה אלא אף מצד הגלות: בתורה, בנביאים ובכתובים מוצאים אנו תבנית החוזר על עצמה: ההתייחסות לגלות היא כאל תופעה שכלל איננה ברורה מאליה. הגלות היא בבחינת סטיה ועיוות ואיננה מצב טבעי; מקומה לא יכירנה בסדרי החיים השגרתיים. התורה מציבה שאיפה מרכזית שאליה מביאים תהלוכות עם ישראל – ישיבתם בשלווה בארץ ישראל. והנה הקב"ה מודיע תיתכן גלות של ישראל, כלומר שיתכן מצב של ניתוק שלהם ממעמדם הטבעי. אך כפי שראינו בפרשת ניצבים, הקב"ה גם מודיע גם כי מצב זה הוא זמני מטבעו, והוא יחלוף כלעומת שבא. כן מתברר גם בנבואות נוספות:

"כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים. אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..." (הושע ג, ד-ה); "אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי [=אעזוב את עם ישראל] עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי" (הושע ה, טו); "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי. זַעַף ה' אֶשָּׂא כִּי חָטָאתִי לוֹ עַד אֲשֶׁר יָרִיב רִיבִי וְעָשָׂה מִשְׁפָּטִי יוֹצִיאֵנִי לָאוֹר אֶרְאֶה בְּצִדְקָתוֹ" (מיכה ז, ח-ט).

הואיל והגלות היא זמנית מטבעה, על כן בספר דניאל נקראת הגאולה 'קץ'– "וְאַתָּה דָנִיֵּאל סְתֹם הַדְּבָרִים וַחֲתֹם הַסֵּפֶר עַד עֵת קֵץ... אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ ... וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין" (דניאל ב, ד-יג). אין צורך לנקוב בשמה של הגאולה, משום שהיא תופיע בודאי עם תום הגלות. לגלות יש בהכרח קץ וסוף וכאשר הוא יגיע, ישוב עם ישראל אל תכניתו המקורית. הוא יזכה להשגחה צמודה של הקב"ה אשר תשיב אותו לארצו, ולא די בכך אלא שתתקן את העולם כולו.

מדוע הגלות היא בהכרח תקופה ארעית? בספר ישעיהו נב, ג-ה מספר הקב"ה לישראל עד כמה הגלות היא מצב לא תקין בו שם ה' מתחלל באופן קבוע ומתמשך. על כן 'אין לקב"ה מה לעשות' שם, בארצות הגויים, ובשל כך הוא יגאל את ישראל בהקדם האפשרי: "כִּי כֹה אָמַר ה' חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ. כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי ה' מִצְרַיִם יָרַד עַמִּי בָרִאשֹׁנָה לָגוּר שָׁם וְאַשּׁוּר בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ. וְעַתָּה מַה לִּי פֹה נְאֻם ה' כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם מֹשְׁלָיו יְהֵילִילוּ נְאֻם ה'' וְתָמִיד כָּל הַיּוֹם שְׁמִי מִנֹּאָץ". וביחזקאל לו, כ-כג מתאר הקב"ה כיצד מעשה הגלות חילל את שם ה', ועל כן הוא יפסיק את תופעת הגלות בכל מקרה, בלי תלות במצב ישראל: "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ. וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה: ס  לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם  קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם אֲדֹנָי ה' בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם".

מייעודי הנביאם מתברר כי הסדרים הקבועים של הבריאה מיוסדים בהתאם לייעודים שקבע לה הקב"ה. תופעה כמו הגלות אשר מחלישה את האמונה בה' דינה לחלוף. מיד לאחר הגלות ישובו אל ישראל אל המצב היציב והקבוע – התקופות הטובות של ישראל:

יחזקאל לד, כח-כט: "וְלֹא יִהְיוּ עוֹד בַּז לַגּוֹיִם וְחַיַּת הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלֵם וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד. וַהֲקִמֹתִי לָהֶם מַטָּע לְשֵׁם וְלֹא יִהְיוּ עוֹד אֲסֻפֵי רָעָב בָּאָרֶץ וְלֹא יִשְׂאוּ עוֹד כְּלִמַּת הַגּוֹיִם".

יחזקאל לו, יג-טו: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' יַעַן אֹמְרִים לָכֶם אֹכֶלֶת אָדָם אָתְּ וּמְשַׁכֶּלֶת גּוֹיַיִךְ הָיִית. לָכֵן אָדָם לֹא תֹאכְלִי עוֹד וְגוֹיַיִךְ לֹא תְשַׁכְּלִי עוֹד נְאֻם אֲדֹנָי ה'. וְלֹא אַשְׁמִיעַ אֵלַיִךְ עוֹד כְּלִמַּת הַגּוֹיִם וְחֶרְפַּת עַמִּים לֹא תִשְׂאִי עוֹד וְגוֹיַיִךְ לֹא תַכְשִׁלִי עוֹד נְאֻם אֲדֹנָי ה'".

יחזקאל לט, כה-כט: "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' עַתָּה אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת יַעֲקֹב וְרִחַמְתִּי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְקִנֵּאתִי לְשֵׁם קָדְשִׁי... וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי ה'".

הושע ב, כ-כא: "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם".

צפניה פרק ג, יד-טו: "רָנִּי בַּת צִיּוֹן הָרִיעוּ יִשְׂרָאֵל שִׂמְחִי וְעָלְזִי בְּכָל לֵב בַּת יְרוּשָׁלִָם. הֵסִיר ה' מִשְׁפָּטַיִךְ פִּנָּה אֹיְבֵךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל ה' בְּקִרְבֵּךְ לֹא תִירְאִי רָע עוֹד".

עלה בידינו עד כה כי על פי נביאי ישראל, הגאולה הראשונה שתתרחש לאחר הגלות הראשונה תהיה גאולת עולם. לאור זאת מתעוררת שאלה: כיצד יתכן שהגאולה הראשונה, הלא היא גאולת בית שני, לא התקיימה לאורך ימים? האם יש ללמוד מכך כי יש גאולות שיכולות לשוב אחור?

[1] בהמשך המאמר תובאנה נבואות רבות נוספות, הן יסומנו בסימון דומה. יש להעיר כי בחלק מן המקורות הללו מתואר מצב עליון ומתקדם של גאולה ומשמע שבו לא תבוא עוד שום צרה על ישראל. אולם ההקשר שבהן נכתבו הוא בעקבות ייעודים של גלות – הנביא אומר למעשה כי לאחר הגלות יזכו ישראל לגאולה שתגיע בודאי עד השלב בו היא תהיה בהכרח נצחית.

[2] נעיר בזה כי ישנם יוצאים מן הכלל – מפרשים אשר על פיהם מדובר בנבואות מסויימות על מספר גאולות. אנו נתמקד במבט הפשוט והקבוע החוזר על עצמו פעמים רבות. בהמשך – בעניין גאולת הבית השני, יובאו גם הפירושים הנ"ל, ובתוך הדברים יתבאר גם מקומם ביחס למבט הכללי העולה בבירור מן התנ"ך.

[3] פירוש הרד"ק על הפסוק: אל תראי - אל תפחדי שיהיה צאתך מגלות כצאתך משאר גליות שמצאוך בארצך צרות רבות ורעות בבית ראשון ובבית שני. כי לא תבושי - לעולם אחר שתצאי מזה הגלות לא תהיה לך צרה לעולם.

גאולת הבית השני

באמת הגלות שבאה לאחר הבית השני אינה מערערת את המבט המפורש בנביאים מצאנו מקומות מפורשים בתנ"ך הגאולה שתגיע לעתיד לבוא היא זו שנקראת הגאולה השניה. יש רק שתי גאולות – גאולת מצרים והגאולה האחרונה הנצחית.

כך מתבטא ישעיהו הנביא (יא, יא) בדבר הגאולה השלימה העתידית: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ". הוי אומר: בגאולה יפעל ה' בפעם השניה לגאול את ישראל. גאולת הבית השני איננה נחשבת, על פי מבט זה, בתורר גאולה כלל, וזוהי הסיבה שהיא לא היתה נצחית. מדוע לא הגיעה שיבת ציון שלל הביתת השני לגדר גאולה? בשאלה זו כבר דנו חכמינו:

רש"י שם: "שנית - כמו שקנאם ממצרים שהיתה גאולתם ברורה מאין שיעבוד. אבל גאולת בית שני אינה מן המניין שהרי משועבדים היו לכורש". רש"י מבאר שבימי הבית השני לא התקיים תנאי יסוד – ישראל לא קבלו עצמאות. על כן לא היתה זו כלל גאולה במובן הפשוט של המילה.

הרד"ק שם מבאר את הענין באופן נוסף: "והיה שנית - כי ראשונה קנה אותה מבית עבדים ממצרים, וביום קבוץ גליות יוסיף ה' שנית ידו לקנותה מכל הגוים אשר נפוצו שם. ועלל גלות בבל לא נאמר זה [=ישעיהו לא התכוון לגאולה מגלות בבל] כי לא יצאו אלא יהודהה ובנימין שהיו בגלות בבל ולא נקבצו עשרת השבטים לפיכך לא נוכל לומר על אותוו הקבוץץ שנית כי ממצרים יצאו כל ישראל לא נשאר אחד ולא יאמר שנית אלא שתדמה לראשונהה וקבוץ זה הגלות תהיה שנית למצרים שיצאו כולם, וכן יצאו כולם בהקבוץ זה".

ובאותו האופן מבאר רבינו בחיי (בראשית פרק מט פסוק א): "ומזה אמר הכתוב: (ישעיה יא, יא) "יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו", אמר "שנית" כנגד גאולת ישראל ממצריםם ששם היו כל ישראל מקובצים, כי בגאולת בבל לא נתקבצו כלם שלא עלו מבבל רק אלפים וארבע רבוא, ורוב ישראל גלו לחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי ושוב לא חזרו,, ומזה אמר הכתוב "שנית"".

גם האברבנאל הלך בדרך זו בפירוש הפסוק, וביתר פירוט. בספר משמיע ישועה מבשר טוב (השלישי - נבואה ב) הוא אומר: והנה קרא הישועה העתידה שנית, בערך ליציאת מצרים,, לפי שגאולת בבל לא היתה גאולה שלמה כי אם פקידה חלושה, וכמו שאמר (דניאל ט, ב) למלאת לחרבות ירושלים שבעים שנה...  [=בין גאולת מצרים והגאולה האחרונה] והדמויין שביניהם הם חמשה, והם הבדלים עצמיים בין גאולת מצרים לפקידת בבל. אחד: שבגאולתת מצרים נגאלו כל ישראל ולא נשאר מהם שם אחד, ואמנםם בפקידת בבל לא שבו כל השניםם עשר שבטים אלא מעט מזער מבני יהודה ובנימין שעלו לבבל. השנית: שבגאולת מצרים יצאו משעבוד לחירות מוחלט, אמנם בבית שני היו משועבדים תמיד, פעם לפרס ומדי, פעם ליוון ופעם לרומי. השלישית: שכאשר יצאו ממצרים זכו לארון וכרובים ונבואה ואורים ותומים ואשש מן השמים, אבל בבית שני נעדרו מכלל הדברים הקדושים ההם. הרביעית: שבגאולת מצריםם נעשו בקרב ישראל נסים ונפלאות רבים ועצומים שהיו נעשים במקדש בקרב ישראל, אמנםם בפקידת בבל בבית שניי אותותינו לא ראינו. החמישית: שביציאתם ממצרים כשמלכו המלכיםם היו משבט יהודה דוד ושלמה והבאים אחריהם, אמנם בבית שני לא מלך מלך משבט יהודהה ומזרע דוד כללל ולכן לא היתה פקידת בבל כגאולת מצרים ולא מתדמה אליה".

דעה זו בהקשר של הבית השני מצויה במפרשים גם בהקשר של נבואות נוספות:

בחבקוק (ב, ג) נאמר: "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר". את הדברים הללו אומר הקב"ה לחבקוק בתגובהה  לציפייתו הנכספת לדעת את מועד הגאולה מגלות בבל.

כן מפרש המלבי"ם פסוק זה: "'כי עוד חזון למועד' – הודיע לו שאליו לא יגלה את המועד והזמן מתי יהיה מפלת בבל, שעל זה יבא עוד חזון מיוחד על ידי ירמיה, שהוא ראה חזון שלל המועד שזה יהיה במלאות לבבל שבעים שנה שנשלמו בשנת שלש לבלשאצר. גם הודיע לו שהמועד של מפלת בבל אינו הקץ, רצונו לומר שיהיה רק פקידה ולא קץ הפלאות. כי אחר שיגאלו ישראל מבבל יגלו שנית, והקץ שהיא הגאולה האחרונה לא יהיה אז, ויש עוד יפח לקץ, עוד יקום נביא שהוא ידבר וינבא על הקץ אשר לא יכזב ויופסק כי המועד יכזב, רצונו לומר שיופסק אחרי זה כי עוד יגלו שנית, אבל הקץ לא יכזב כי לא יהיה אחריו גלות".

 בספר ירמיהו (לג, א) נאמר בתוך נבואות הנחמה הספורות בירמיהו: "וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ שֵׁנִית וְהוּא עוֹדֶנּוּ עָצוּר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה לֵאמֹר". יש לשאול מדוע קרויהה נבואה זו 'שנית' בעוד שאיננה הנבואה השניה של ירמיהו, ואף לא נבואת הנחמהה השניה. כך עונה על כך האברבנאל בספר משמיע ישועה מבשר טוב (הרביעי - נבואה ו): "הנבואה הששית תחלתה ויהי דבר ה' אל ירמיהו שנית והוא עודנו עצורר בחצר המטרה וגו' (ירמיה לג, א), עד הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' ונבוכדנצררר מלך בבל: "וראוי לעיין בנבואה הזאת למה אמר בה שנית ... ולכן נראה לי כפי סגנון הפרשיות שאחרי שזכר הנביא ענין הגאולה העתידה בנבואה שפירשתי למעלהה מזאת, הביא אחריה פרשה קטנה הודיע בה ענין בית שני, והיא אמרו כי כה אמר ה' כאשר הבאתי אל העם הזה את כל הרעה הגדולה הזאת רוצה לומר אשר זכרה למעלה, כן אנכי מביא עליהם את כל הטובה אשר אני דובר עליהם והוא במה שאמר הנני מקבצם מכל הארצות וגו'. האמנם קודם זה זכר שתבא פקידת בית שני ונקנה השדה בארץ הזאת וגו' שדות בכסף יקנו וגו', אבל ביאר ואמר שלא יהיה זה כי אם בארץ בנימין ובסביבות ירושלים ובערי יהודה ובערי ההר ובערי השפלה ובערי הנגב שהיה כל זה משבט יהודה ובנימין ובזה גלה שלא ישובו לבית שני כי אם יהודה ובנימין, ועליהם אמר כי אשיב את שבותם נאם ה' אבל לא שישובו שאר השבטים שהגלה סנחריב... ואחרי שגלה הקדוש ברוך הוא לנביא גאולת בית שני שישובו בה יהודה ובנימין הביא לו נבואה שנית להודיעו הגאולה העתידה שישובו בה לא יהודה בלבד כ"א מלכות ישראל ג"כ. ולפי שהיתה הנבואה הזאת על הגאולה השנית העתידה לכן אמר בה ויהי דבר ה' אל ירמיהו שנית, ר"ל על הגאולה השנית בערךך  אלל גאולת בבל שזכר למעלה שהיא למעלה".

את אותו המבט על הבית השני מוצאים אנו גם על בסיס מקורות בדברי חז"ל:

• במסכת חגיגה (טז, ב) נאמר: "אמר רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם[1]" וכך מפרש זאת המהרש"א: "פירשו בתוספות: 'כלומר לא יוכל לראות בנחמות ציון' עכ"ל. על אף שהיה בית המקדש שני קיים בזמן יהודה בן טבאי קאמר הכי אראה בנחמות ציון של חורבן בית ראשון, משום דגאולה שניה בבית שני לא היתה גאולה גמורה שהרי לא חזר להם מלכות בית דוד וכמה דבריםם  שחסרו בבית שני כדאיתא ביומא".
• בנוסח הקדושה של 'קדושת כתר' אנו מתפללים: "ויגאלנו שנית". כלומר שהגאולה האחרונה תהיה הגאולה השניה. כן מבאר הרדב"ז בשו"ת הרב"ז חלק א (אורח חיים, יורה דעה) סימן כז: על דבר אשר שאלת לדעת מענה נכונה, על תמיהת רבים, על זה שאנו מתפללים ב"קדושת כתר": "והוא יגאלנו שנית". והלא אנחנו מצפים ומיחלים לגאולה השלישית, כי הגאולה שניה כבר היתה? הנני להשיבך תשובה מאהבה, כי הנה שפתינו ברור מללו, כי כן מפורש יוצא מפי הנביא אשר ה' נתן לו לשון למודים [ישעיה י"א - י"א]: והיה ביום ההוא יוסיף ה' "שנית ידו" לקנות את שאר עמו. וגו' עד סוף פסוק ט"ז. ועיין שם ברש"י ז"ל, בפסוק י"א, שפירש בזה הלשון: 'שנית, כמו שקנאם ממצרים שהיתה גאולתם ברורה מאין שיעבוד, אבל גאולת בית שני, אינה מן המנין, שהרי משועבדים היו לכורש' עכ"ל. ועיין בפירוש הרמב"ן ז"ל (סוף פרשת האזינו) כתב: 'ויש לומר: כי בבנין בית שני, לא הרנינו גוים עמו, רק לעגו עליהם, מה היהודים האמללים עושים, והיו גדוליהם עובדים בהיכל המלך בבל, וכולם משועבדים לו, ובימים ההם לא השיב נקם לצריו, ולא כפר אדמתו עמו' עכ"ל'. הרי הראיתי לדעת שגאולת בית שני לא היתה גאולה שלמה. ועל פי זה אתי שפיר הנוסחא שתקנו לנו בברכת: 'ראה נא בעניינו' [שהיא ברכה שביעית שבתפלת י"ח. כמגילה י"ז ע"ב]: "ומהר לגאלנו גאולה שלמה", כלומר: לא כמו גאולת בית שני, שלא היתה גאולה שלמה, אלא כמו גאולת מצרים שהיתה גאולה שלמה וברורה מאין שיעבוד, וכדבר האמור שלא יהיה נחסר כלל שום דבר מהדברים החשובים. וזה שאמר הנביא [מיכה ז, טו]: 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות'".

  אם כן, הגאולה השניה היתה גאולה חלקית בלבד. לעובדה זו יש השלכה הלכתית מרכזית, כפי שמתבאר ברמב"ם הלכות תרומות (א, כו; וכעין זה בשולחן ערוך יורה דעה הלכות תרומות ומעשרות סימן שלא): "התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם [=מדברי חכמים]. שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד, ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר: 'כי תבואו' – ביאת כולכם כשהיו [=כפי שהיו] בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה".

הודעת הנביאים בימי בית שני שלא תהיה זו גאולה אחרונה

על פי האמור עד כה הרי שמבט פשוט ויציב הוא בנביאים שהגאולה היא חד פעמית במובן שברגע שהיא מתרחשת אין לה הפסק. הראנו לדעת שבית שני היה יוצא מכלל זה. אך יש להבין - מה מנע מאנשי בית שני להאמין שזו הגאולה האחרונה? מי אמר להם שזה יהיה אחרת. כמובן התשובה היא מעצם העובדה שגאולה זו לא עמדה בתנאים הבסיסיים עליהם עמדו הראשונים לעייל. ועם זאת מצינו שנביאי הבית השני הודיעו בתחילת בניינו שלא תהיה זו הגאולה השלימה הנחפצת. הם בשרו לישראל שבית המקדש המתהווה והולך עתיד להיחרב.

כן אומר חגי הנביא (ב, כא): "אֱמֹר אֶל זְרֻבָּבֶל פַּחַת יְהוּדָה לֵאמֹר אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ". ומבאר המצודת דוד: "'רצה לומר: הבית הזה לא יקום לעד כי אני מרעיש אתת  השמים כאילו כוכבי שמים ממסלתם ילחמו בהם ומלכי הארץ יתאספו לבא עליהם".

זכריה הנביא (זכריה ה, יא) אומר: "וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וְהוּכַן וְהֻנִּיחָה שָּׁם עַל מְכֻנָתָהּ" ומבאר המצודת דוד: 'והוכן' - היא הכינה שמה לעצמה מקום לשבת ולא עלתה לארץ ישראל, וכן תהיה מונחת שמה על מקום מכונתה ולא תוסיף עוד לעלות הואיל ותחרב גם הבית השני וכשאומר לכן מוליכות שמה האיפה למדוד לה מדה במדהה היא לא רצתהה  לעלות לכן תשאר שמה".

ובזכריה ו, ו מפרשים רש"י ומפרשים נוספים שה' הראה לנביא ארבעה סוסים כרמז על תהליך של שלטון ארבע מלכויות בעולם. המלכות הרביעית תהיה מלכות אדום אשר תמשול ממשלה בכל העולם כולו. אם כן ודאי שישראל לא יעמדו על תילם. ובהמשך הפרק שם (ט-טו) מפורש למעשה שהגאולה עוד רחוקה: וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. לָקוֹחַ מֵאֵת הַגּוֹלָה מֵחֶלְדַּי וּמֵאֵת טוֹבִיָּה וּמֵאֵת יְדַעְיָה וּבָאתָ אַתָּה בַּיּוֹם הַהוּא וּבָאתָ בֵּית יֹאשִׁיָּה בֶן צְפַנְיָה אֲשֶׁר בָּאוּ מִבָּבֶל. וְלָקַחְתָּ כֶסֶף וְזָהָב וְעָשִׂיתָ עֲטָרוֹת וְשַׂמְתָּ בְּרֹאשׁ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח וּבָנָה אֶת הֵיכַל ה'. וְהוּא יִבְנֶה אֶת הֵיכַל ה' וְהוּא יִשָּׂא הוֹד וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל כִּסְאוֹ וְהָיָה כֹהֵן עַל כִּסְאוֹ וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם. וְהָעֲטָרֹת תִּהְיֶה לְחֵלֶם וּלְטוֹבִיָּה וְלִידַעְיָה וּלְחֵן בֶּן צְפַנְיָה לְזִכָּרוֹן בְּהֵיכַל ה'. וּרְחוֹקִים יָבֹאוּ וּבָנוּ בְּהֵיכַל ה' וִידַעְתֶּם כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִיי אֲלֵיכֶם וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּןן  בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם".

ומבאר המצודות דוד: "...לרמז שעוד יוחזר המלוכה בגאולה העתידה למלכות בית דוד ולא צוה להשימה בראש זרובבל עם כי המשיח יהיה מזרעו לפי שהוא עצמו לא מלך עתה ואין להשים בראשו כתר מלכות... וכאומר הואיל וזרובבל יקרא לבד בשם צמח כשם המשיח הבא מזרעו אבל הוא לא ימלוך לכן לא ישימו עטרה בראשו... 'ורחוקים יבואו' - עלל בית העתידד יאמר שאז יקבץ נדחי ישראל ונפוצות יהודה ויבואו ממרחק והם יבנו את היכל ה'"

הבית השני לא הוכן להיות המקדש השלם של ישראל. האם מחוייב היה הדבר שהוא יחרב מבלי להביא את ישראל אל תכליתם הטובה? לא בהכרח. כך מבאר המצודת דוד (שם בהמשך הפסוקים): "'והיה אם שמוע וגו'' – רצה לומר: ואם תשמעון בקול ה' ללכת בדרכיו אז יהיה הדבר הזה [=בנין בית המקדש השלם] אליכם ובימיכם. כי עצם כוונת גאולת בבל היתה למען יהיו במקום המקודש מקום מוכן ביותר לעבוד את ה' ולהתפלל לפניו על גאולה כללית ושלימה גאולת עולם וכן נאמר כי אנכי ידעתי את המחשבות וגו' (ירמיה כט) ואם היו עושים כן אז היתה באמת גאולה שלימה".

הנה כי כן, לאחר בירור זה נשוב אל המבט העולה מכל התנ"ך: עם ישראל יגלה ולאחר מכן הוא ישוב לארצו לנצח. ברגע שתהיה זו שיבה שלמה אין בה הפסק.

[1] כוונתו על פי התוס' שם היא להישבע שהוא הרג עד זומם. הוא נשבע בלשון גוזמא של גזירה על עצמו שאם לא הרג עד זומם, לא יזכה לחזות בנחמות ציון של הגאולה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.