בית רחל ובית לאה
הרב זצ"ל, בעין אי"ה מלמדנו, שבית רחל הוא המיועד, בעצת ד', להופעת חיי האומה במישור ההווה שלהם. ובית לאה הוא המופקד על עצת ד' הרחוקה, של העמדת העתיד הנשגב של האומה:
ההווה והעתיד המה שני עמודים אשר על פיהם יבנה אושר הכלל והפרט, אושר הבית והאומה...
בניין עדי עד, בניין בית לעולם, לדורות ולאומה, הוא נכון גם כן להיות מאושש, עם כל מרחק חזיונו על היסוד המאיר של ההווה, הרואה לפניו את אושרו וטובו גם בגלוי בלא חשבונות רבים - ברחל נתגלמה התעודה הזאת.
העולם המכוסה הרחוק, התעודה של הקמת בית עולמים לעם ד' ונחלתו מעותדה ללאה.
(עין אי"ה, שבת ב, עמ' 45. עיי"ש באריכות)
הבה לי בנים
בעדינות ודקות מופלאה, בא לידי ביטוי העקרון אותו למדנו בדברי הרב בעין אי"ה, באופי היחס בין יעקב אבינו לנשותיו כפי שמוצג בספר בראשית.
נקדים, בעומק נפש האדם מתרוצצות שתי נטיות אלו, נטיית ההווה ונטיית העתיד. גם ביחסי איש ואישה, יש מקום לשתי נטיות אלו. וכמשל, האם אדם אוהב את אשתו כיוון שהיא אם ילדיו, כיוון שהיא העתידה להיות אם ילדיו. או שמא, מתוך אהבתו הגדולה לאשתו, אוהב הוא גם את ילדיו, אשר הם פרי אהבתו לאשתו.
נדגיש, אין הדרך הראשונה הסתכלות תועלתית שכלתנית גרידא, עומק נפשי גדול יכול להיות גנוז בה, אהבת אמת גדולה. נראה שבדברי חז"ל מוצגת נטייה זו במשלם: כיוון שראה שעתיד לצאת ממנו פלוני - בכה.... תחושת העתיד מפעמת בעוצמות גדולות בהווה, מחיות אותו ומאירות אותו באהבה גדולה. כמשל לדרך הראשונה נוכל לראות ביחסי בועז ורות: "וימד שש שעורים וישת עליה" וכו' - רמז שעתידים לצאת ממנה ששה צדיקים. מתוך כך נותן הוא את המתנה לרות עצמה.
ביחסיו של יעקב עם נשותיו בולטות מאד ההבדל בין הגישות.
בעוד לאה מצפה לאהבתו של יעקב לרגל הילדים אשר נולדים לו ממנה:
... וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ד' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי.
... וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ד' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן.
... הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי.
... הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים.
(בראשית כט - ל)
מצפה רחל לילדים מיעקב לרגל אהבתו אותה:
וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנכִי.
(בראשית ל)
חשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה... דיברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה.
(רמב"ן שם)
דן - הרחבה של בית רחל
ביחס לחטאו של ראובן, שבילבל יצועי אביו, דרשו חז"ל:
עלבון אימו תבע. אמר: אם אחות אמי היתה צרה לאימי, שפחת אחות אימי תהא צרה לאימי?
(שבת נה ע"ב)
הרב זצ"ל ממשיך ומפתח את העקרון אותו נטע בתחילת דבריו ביחס לרחל ולאה:
לא די יסוד העיקרי של ההווה, כי אם בכל הרחבותיו, כל הנצרך לו ונלווה אליו הכל יכון להיות מוסד בניין עדי עד... על כן בלהה שפחת רחל היא לקחה את מקומה באמונה אחר מיתתה.
בלהה היא שפחת רחל, המביאה להרחבה ולפיתוח את נטיית ההווה אשר ברחל.
משל הדיוט אומר: אם בבית יעקב אחראית לאה על החינוך ("ואת יהודה שלח לפניו..."), ורחל על התזונה ("ויוסף הוא המשביר...") אחראית בלהה על הקישוט...[1]
פתוח ההווה והרחבתו יש בו סכנה גדולה של שקיעה מופרזת בחיי ההווה, אך יש בו הרבה ממתיקות החיים, הרחבתם והארתם, אשר מהווים את שיאה ופיתוחה של נטיית ההווה המושרשת בבית רחל.
יהודה ודן - בוני המקדש
אכן בבניינו של המשכן אחראי בצלאל למטה יהודה על הבניין ואילו אהליאב בן אחיסמך על הקישוט:
וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶת מֹשֶׁה: וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ:
(שמות פרק לח )
כך גם במקדש ראשון הנבנה על ידי שלמה המלך אשר מיהודה, אשר לצורך הקישוט נעזר בחירם מצור, מצאצאי שבט דן:
בֶּן אִשָּׁה מִן בְּנוֹת דָּן וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף בַּנְּחֹשֶׁת בַּבַּרְזֶל בָּאֲבָנִים וּבָעֵצִים בָּאַרְגָּמָן בַּתְּכֵלֶת וּבַבּוּץ וּבַכַּרְמִיל וּלְפַתֵּחַ כָּל פִּתּוּחַ וְלַחְשֹׁב כָּל מַחֲשָׁבֶת אֲשֶׁר יִנָּתֶן לוֹ עִם חֲכָמֶיךָ וְחַכְמֵי אֲדֹנִי דָּוִיד אָבִיךָ: (דברי הימים ב, ב)
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת חִירָם מִצֹּר: בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי. (מלכים א, ז)
שהיה אביו מנפתלי ואימו מדן[2]
(תנחומא פרשת כי תשא, סי' יג)
ר' צדוק הכהן מלובלין[3] מאיר עינינו בשם הזוהר, שגם במקדש שלישי יעזור על יד משיח צדקנו, משבט יהודה, מקשט מצאצאי דן.
הדברים מביאים לידי ביטוי מופלא את ההבדל בין ההווה והעתיד בבואם אל היכל ד'.
מלך יהודה אמון על המפעל, על הבניין. מפעל אשר ליצירתו נדרשים מאמצים לאומיים אין -קץ[4] המאמצים גדולים וקשים, ופעמים שקצרה נפש העם בדרך.
ברמז נזכיר את דברי העם אל רחבעם בן שלמה: "אביך הקשה עלינו ואתה הקל מעלינו". המתבונן בכמות האנשים אותם גייס שלמה לבניין הבית, יוכל לעמוד על הקושי הגדול והמאמצים הגדולים אותם תבע שלמה מהעם לרגל מפעל הבניין.
האומן אשר משבט דן, לבדו יושב ומכין קישוטים לבית ד'. בזכותו כל הבא לבית ד' - מתרחבת נפשו בקרבו ומתמלאת בנועם ד'. אין קושי, אין דרך - טעמו וראו כי טוב ד'.
לכשתמצא לומר, גם בסדר המחנות באים לידי ביטוי הגוונים השונים אשר לדן וליהודה: יהודה הוא המוביל, ההולך ראשונה. בעוד דן הוא "המאסף לכל המחנות..." "כל מי שהייתה לו אבדה היה מחזיר לו..."
האריה והנחש
דן נמשל בברכתו של יעקב, לנחש. בעוד יהודה נמשל לאריה. שני מלכים בעולם החיות. המלך הנוכחי, האריה, והמלך קצוץ הרגלים, אשר היה ערום מכל חיית השדה - נחש. עולם החי נושא בתוכו בצורה עיוורת את שתי הבחינות שנזכרו, התענוג וההמשכיות, הלא הם שני המניעים העומדים בשרשי האינסטינקטים החייתיים. מסתבר שהנחש הוא אשר נושא את בחינת התענוג, "לדעת טוב ורע", ובפרשת בראשית מוצג הנחש כמי אשר הכניס גם את האדם למישור זה. [כעולה מביאורי הראשונים, ובפרט הרמב"ם במו"נ, לפרשה זו].
האריה, מלך החיות, מתאים לייצג את המשכיות עולם החי, "דור הולך ודור בא", "ההשגחה על המין".
נמשל יהודה לאריה המוביל ודן לנחש המתענג [אשר נענש, בנפילתו ביצוג ההיפך מכל תענוג - "עפר לחמו", נחש מכיש ואין לו הנאה].
נציין, שבברכתו של משה נמשל דווקא דן לאריה המזנק מן הבשן. הדברים זוקקים עיון גם כשלעצמם, מדוע זכה דן, הפחות שבשבטים, לברכת האריה, וגם בהקשרם לעניינו.
[1] בקורא הנעים נבטח, שישאיר את הדברים הנ"ל בגדר משל הדיוט...
[2] נפתלי, בנה השני של בלהה שפחת רחל.
[3] פרי צדיק, פרשת ויחי, בברכתו של דן.
[4] עיין לדוגמא בפרקים בדברי הימים המתארים את העמל הרב שהשקיע דוד המלך להכנות למקדש. ובספר מלכים על מפעל האדירים של שלמה.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
