חטאי הצידונים ומפלתם
צור זכתה להיות במשך תקופה ארוכה ידידה של ישראל, וחירם היה יד ימינם של דוד ושלמה. אך בסופו של דבר עיוותה צור את דרכיה, וחירם הפר את יחסי הידידות. משום כך התנבא יחזקאל כלפי חירם נבואת חורבן בלשון קינה (יחזקאל כח, יא-יז): "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן אָדָם שָׂא קִינָה עַל מֶלֶךְ צוֹר וְאָמַרְתָּ לּוֹ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי. בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ. אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ אֱלֹהִים הָיִיתָ בְּתוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ [קנית לך זכרון עם מלכי ישראל שהם כמלאכי השרת (רש"י)]. תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ מִיּוֹם הִבָּרְאָךְ עַד נִמְצָא עַוְלָתָה בָּךְ. בְּרֹב רְכֻלָּתְךָ מָלוּ תוֹכְךָ חָמָס וַתֶּחֱטָא וָאֲחַלֶּלְךָ מֵהַר אֱלֹהִים וָאַבֶּדְךָ כְּרוּב הַסֹּכֵךְ מִתּוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ".
בסופו של דבר הופיעה גם בבני צור וצידון התכונה הכנענית והם הפכו לאויבי ישראל. יש לציין כי בספר מלכים אין אנו מוצאים תיאור של עוינות צור וצידון כלפי ישראל, ורק בנבואות הנביאים האחרונים מתגלה הדבר. מכל מקום נראה כי היחסים בין צידון לישראל החלו להתערער כאשר בעקבותיהם נגרם כישלון רוחני בסוף ימי שלמה. העבודה הזרה הראשונה שהובילה לנפילה בימי שלמה היתה אלהי צידונים (מלכים א יא, ה): "וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים".
אם כן, מה היו חטאי צור וצידון כלפי הקב"ה וכלפי ישראל?
המלבי"ם (ישעיהו כג, ט) מצביע על שני חטאים של צור: "ואם תשאל לאיזה תכלית גזר זאת עליהם, משיב מפני שנמצאו בה שני דברים שנואים בעיני ה', א] חמדת הממון והרכוש שרדפו אחריו כל כך, עד שיחסו גאון ועוז לכל צבי ודבר חמדה ורצה ה' ע"י מפלת צור לחלל גאון כל צבי ולהראות שאין בו ממש, ב] מפני שרדפו אחר הכבוד והמשרה, וה' רצה להקל כל נכבדי ארץ, ולהשפיל גאים".
חטאים נוספים של בני צור מפורטים בפרקים הקודמים שם ביחזקאל. הנביא מספר על הרצון של צור להתחרות במסחרה של ירושלים, עד כדי הבעת שמחה על חורבן ירושלים (יחזקאל כו, ב): "יַעַן אֲשֶׁר אָמְרָה צֹּר עַל יְרוּשָׁלִַם הֶאָח נִשְׁבְּרָה דַּלְתוֹת הָעַמִּים נָסֵבָּה אֵלָי אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה". גם ביופיה של ירושלים חפצה צור להתחרות - יחזקאל כז, ג: "וְאָמַרְתָּ לְצוֹר הַיֹּשֶׁבֶת עַל מְבוֹאֹת יָם רֹכֶלֶת הָעַמִּים אֶל אִיִּים רַבִּים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' צוֹר אַתְּ אָמַרְתְּ אֲנִי כְּלִילַת יֹפִי". אם לא די בכך, מלך צור דימה עצמו לאלוקים! (יחזקאל כח, ב): "בֶּן אָדָם אֱמֹר לִנְגִיד צֹר כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱלֹהִים... לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' יַעַן תִּתְּךָ אֶת לְבָבְךָ כְּלֵב אֱלֹהִים".
יואל הנביא מתאר מעשים חמורים נוספים של צור – הם לקחו לעצמם מרכוש ירושלים ומכרו מבני ישראל לעבדים (יואל ד, ד-ו): "וְגַם מָה אַתֶּם לִי צֹר וְצִידוֹן וְכֹל גְּלִילוֹת פְּלָשֶׁת הַגְּמוּל אַתֶּם מְשַׁלְּמִים עָלָי וְאִם גֹּמְלִים אַתֶּם עָלַי קַל מְהֵרָה אָשִׁיב גְּמֻלְכֶם בְּרֹאשְׁכֶם: אֲשֶׁר כַּסְפִּי וּזְהָבִי לְקַחְתֶּם וּמַחֲמַדַּי הַטֹּבִים הֲבֵאתֶם לְהֵיכְלֵיכֶם: וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלִַם מְכַרְתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים לְמַעַן הַרְחִיקָם מֵעַל גְּבוּלָם". ומפרש הרד"ק: "מה לי ולכם שבאתם בארצי שאתם שכני והיה לכם להטיב לעמי ולא עשיתם כן אלא כאשר ראיתם שבאו עליהם מלכי האומות התחברתם עמהם לשלול שלל ולבוז בז".
מחמת חטאי צור כלפי ישראל התנבאו נביאי ישראל – ישעיהו (ישעיהו כג), יואל (יואל ד) ויחזקאל (כו-כח) – על חורבנה. בהקשר זה מזכיר ישעיהו (כג, טו) כי בני צור וצידון הם כנענים, ועל כן ישתתפו בגורל של שאר עמי כנען: "מִי יָעַץ זֹאת עַל צֹר הַמַּעֲטִירָה אֲשֶׁר סֹחֲרֶיהָ שָׂרִים כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ... יָדוֹ נָטָה עַל הַיָּם הִרְגִּיז מַמְלָכוֹת ה' צִוָּה אֶל כְּנַעַן לַשְׁמִד מָעֻזְנֶיהָ"[1]. וכך מסביר המצודת דוד: "ולפי שהיה לדוד ברית ושבועה עם חירם מלך צור והם לא שמרו את הברית והרעו לישראל ולזה נגזר עליהם שבעים שנה שִממון מול שנות דוד [=שחי שבעים שנה] להכיר שמהאל נעשה ולא במקרה".
צור וצידון לעתיד לבוא
צור וצידון נחרבו מחמת חטאיהם. אולם יעודם לסיוע לבית המקדש לא בטל, והוא ישוב ויופיע בעתיד. אחר שישעיהו מיעד על חורבן צור הוא מנבא גם על בנינה מחדש. צור תבנה ותסחר עם כל העולם, ותפנה את מסחרה לטובת ישראל (ישעיהו כג, יז-יח): "וְהָיָה מִקֵּץ שִׁבְעִים שָׁנָה יִפְקֹד ה' אֶת צֹר וְשָׁבָה לְאֶתְנַנָּה וְזָנְתָה אֶת כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַה' לֹא יֵאָצֵר וְלֹא יֵחָסֵן כִּי לַיֹּשְׁבִים לִפְנֵי ה' יִהְיֶה סַחְרָהּ לֶאֱכֹל לְשָׂבְעָה וְלִמְכַסֶּה עָתִיק".
כשם שבימי שלמה הופנה עושרה של צור לטובת ירושלים, כן יהיה בימי המשיח. אולם בנבואות אחרות מתברר כי לעתיד לבוא צור לא תישאר עוד אוטונומיה שאינה נתונה תחת הכיבוש הישראלי, אלא ישראל ירחיבו את גבולם ובין שאר הכיבושים יכבשו גם את צור וצידון.
זכריה הנביא התנבא על הרחבה עצומה של גבולות ארץ ישראל בעתיד. בגבולות אלו יכללו דמשק, חמת וגם צור וצידון (זכריה ט, א-ד): "מַשָּׂא דְבַר ה' בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ כִּי לַה' עֵין אָדָם וְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וְגַם חֲמָת תִּגְבָּל בָּהּ צֹר וְצִידוֹן כִּי חָכְמָה מְאֹד: וַתִּבֶן צֹר מָצוֹר לָהּ וַתִּצְבָּר כֶּסֶף כֶּעָפָר וְחָרוּץ כְּטִיט חוּצוֹת: הִנֵּה אֲדֹנָי יוֹרִשֶׁנָּה וְהִכָּה בַיָּם חֵילָהּ וְהִיא בָּאֵשׁ תֵּאָכֵל". מנבואה זו נראה שרק אחרי מלחמה בין ישראל לצור, כאשר ינצחו ישראל, יופנה עושרה של צור מחדש לטובת בית ה'.
גם עובדיה הנביא (עובדיה א, יח-כ) התנבא על כיבוש ארץ הצידונים: "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה... וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת הַר עֵשָׂו וְהַשְּׁפֵלָה אֶת פְּלִשְׁתִּים... וְגָלֻת הַחֵל הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת". מוזכר כאן עם מעמי כנען אשר בצרפת, ממעשה אליהו (מלכים כא) אנו למדים כי צרפת זוהי עיר בצידון, ובעתיד בני ישראל ירשו אותה. וכן מבאר המלבי"ם: "גלות החל הזה. התבאר ביחזקאל (סימן מז) שבני דן הם יירשו לעתיד את צור וצידון שיתוסף לארץ ישראל, ובני דן הם גלו קודם כל השבטים כי הם ישבו חוץ לארץ ישראל, על כן קראם גלות החל, הם יירשו אשר לכנענים שהם צור וצידון כמו שכתוב (ישעיהו כג): 'ה' צוה אל כנען' שכיון על צור, עד צרפתה אשר לצידון (מלכים כא)".
וכן במלבי"ם יחזקאל (מז): "שלדעתי יהיה שינוי גדול בנחלת הארץ לעתיד ממה שהיה בעבר, וגבול ארץ ישראל יתפשט ויתרבה מכל צד. בצד הצפוני כבר אמר, בארץ חדרך ודמשק מנוחתו וגם חמת תגבל בה צור וצדון כי חכמה מאד, ודמשק עומדת נגד צד צפונית לא"י בפנת המזרח, וצור וצדון עומדים צפונית לארץ ישראל בפנת המערב, וכל אלה יכנסו לעתיד תוך הגבול בצפון".
גם המור וקציעה (בהמשך דבריו שהובאו לעיל) כותב שלמרות היות ארץ הצידונים חלק מארץ ישראל, רק לעתיד לבוא יכבשוה ישראל: "ומה שכתב בספר יהושע (יג, ו) 'כל צידונים אנכי אורישם', על כרחך אתה אומר הבטחה לעתיד היא, ותקוים בימי המלך המשיח במהרה בימינו, כמ"ש בספר אם [לבינה] הנ"ל. כי אם אמנם צידון גם היא בכלל ארץ הכנעני, צידון בכורו הוא, וכתוב [בראשית י, יט] ויהי גבול הכנעני מצידון וגו', אולם לא נתקיים אותו היעוד של מתנת הארץ כולו בזה העולם, רק בשבעת עממין בלבד, ונשארו שלשה ארבעה לעולם חדש, אז יתקיים דבר הבטחת ירושת הארץ בשלמותו.
על גבי נבואות אלו, בספר תהלים מבואר שצור תביא אחריה את כל מלכי האומות אל תחת ישראל, בדומה לימי שלמה (תהלים מה, יג-טז): "וּבַת צֹר בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ עֲשִׁירֵי עָם: כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ: לִרְקָמוֹת תּוּבַל לַמֶּלֶךְ בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת לָךְ: תּוּבַלְנָה בִּשְׂמָחֹת וָגִיל תְּבֹאֶינָה בְּהֵיכַל מֶלֶךְ".
[1] בסעיף הבא נביא כי גם עובדיה הנביא הצביע על היות בני צידון כנענים.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
