תשובת הרב יואב אוריאל
המצב המוסרי של כלל העם
אנשים מבני בנימין ביצעו חטא חסר תקדים. מול חטא זה נדהמו כל בני ישראל, כאמור בספר שופטים (יט, ל): " וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה". תגובה מידית זו של העם, וההתיצבות למלחמה מיד לאחריה מעידות שרוב ככל העם לא קיבל חטא זה כלל, אלא נדהם והזדעזע. תגובת כל עם ישראל מלמדת על הבריאות המוסרית של כלל הדור. היה ברור ופשוט לכולם כי זוהי עילה למלחמת אחים. הלוואי שגם בימינו היה מקרה (חריף יחסית) של אונס מעורר זעזוע בקנה מידה דומה. הלוואי שגם בימינו היה רף מוסרי כללי שעל פיו ניתן להטיל את מלוא האחריות לתיקון החטא על כל האיזור שבו קרה הדבר.
המצב המוסרי של כלל שבט בנימין
מסיפור המעשה עולה במפורש כי גם רוב שבט בנימין לא היה שותף בחטא, שהרי בני ישראל פנו אל השבט כולו, וביקשו להסגיר את המיעוט שקלקל (כ, יג): "וְעַתָּה תְּנוּ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וּנְמִיתֵם". אמנם עצם העובדה שבני בנימין לא מחו, ואף סירבו לבקשת העם להסגיר את החוטאים, הפכה אותם לכעין שותפים לפשע.
ובאמת, מדוע בני בנימין סירבו לבקשת ישראל להעניש את החוטאים? האם הם גיבו אותם והסכימו איתם? ברור כי לא היה זה מתוך חטא ורשע, אלא שבט בנימין פעל מתוך טענה ערכית – טענתו היתה שענישת החוטאים היא תפקידו בכל השבט, ואין זה מתפקידו של כלל עם ישראל. באופן זה מבאר הרמב"ן (בראשית יט): "והנה פנות כל העם מכל שבטי ישראל רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם, שנאמר (שם כ יג) ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם. ודבר ברור הוא שלא היו חייבין מיתה בדין תורה, שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפילגש הזונה, ולא נתכוונו למיתה שלה, וגם לא מתה בידם, וישלחוה מאתם כעלות השחר, והלכה מאתם לבית אדוניה ואחר כך מתה, אולי נחלשה מרוב הביאות ונתקררה בפתח עד האור ומתה שם. אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום ראו השבטים לעשות סייג לתורה שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל, כמו שאמרו ונבערה רעה מישראל (שם). וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו (סנהדרין מו א) בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה.
ושבט בנימין לא הסכימו בדבר זה שלא היה בהם חיוב מיתה בענוי הפלגש. ואולי הקפידו עוד בני בנימין על אשר לא שלחו להם מתחילה, ועשו ההסכמה שלא מדעתם. ולפי דעתי שזה ענשם של ישראל להנגף בתחילה, מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין, והגדר עצמו על שבט בנימין היה מוטל לעשותו, ולא עליהם, שמצוה על השבט לדון את שבטו (ספרי קמד). והנה שתי הכתות ראויות להענש, כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל, וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין, וגם את פי ה' לא שאלו בזה".
בדרך זו מבאר גם בדרשות ר"י אבן שועיב פרשת וירא אליו: "ובאמת היו חייבין לייסר העושין ואנשי הגבעה שאינם מוחים, אבל לא כמו שעשו בני ישראל שעשו שלא כדין, ולכן נענשו, שטעו תחלה שלא הודיעו זה הענין תחלה לבנימין לומר להם שייסרו אנשי הגבעה כי מצוה על שבט לדון שבטו, והם בגאוה ובגודל לבב שלחו לגבעה. ועתה תנו לנו האנשים ונבערה רעה מישראל ולא אבו בני בנימין לשמוע לקול אחיהם, ולא רצו כי לא היו חייבים מיתה על זה".
וכן מבאר האברבנאל (כ, יג): "והנה זכר שבני בנימן חרה אפם לפי שלא שלחו אליהם בני ישראל מתחלה ועשו הסכמה שלא מדעתם".
דברי הגדולים הללו מבוססים כולם על דברי הספרי דברים (קמד): "ומנין שממנים בית דין לכל שבט ושבט תלמוד לומר ושופטים לשבטיך, ומנין שממנים שוטרים לכל שבט ושבט תלמוד לומר ושטרים לשבטיך, רבן שמעון בן גמליאל אומר לשבטיך ושפטו מצוה על כל שבט ושבט להיות דן את שבטו". המצב המתוקן הוא שבית הדין של השבט הוא האחראי לתיקון החטאים בתוכו. חטאם של בני ישראל היה עקיפת סמכות בית הדין של בנימין.
כאן המקום לשאול: מדוע באמת נטו בני ישראל לדלג על סמכות בנימין? ומדוע הדבר כה חרה לשבט בנימין עד כדי הסכמה להילחם?
סיבת העומק לחטא בני בנימין: התנגדות להיתר השבטים לבוא זה בזה
מבט רחב יותר על הפרשה, יבאר לנו את 'זרמי העומק' של הדור, שעמדו מאחורי מעשי בני הבליעל של שבט בנימין, ומאחורי התנגדות השבט לתת לכל ישראל לדון אותם. ניתן לזהות כי כל דרכי הפעולה שננקטו על ידי בני בנימין בפרשיה מובלות מכח קו מחשבתי אחד: רצון בני בנימין לבדל עצמם ולשמור על צביונם השבטי. בקרב שבט בנימין קינן חשש מטשטוש הזהות היחודית להם, והתערבות שבטים אחרים בהם ובאוטונומיה שלהם.
בפרשיה זו מופיעים שלושה מעגלים בתוך שבט בנימין. דרך הפעולה של שלושתם נגזרת מן השמירה על יחודיות השבט:
א. בני הבליעל ביצעו את המעשה החמור בפועל. המניע השורשי שלהם לא היה של תאווה והשחתה, אלא רצון עז למנוע זרים מגישה לנחלתם. כך מבאר האברבנאל (פסוק יג): "מפני שבני הגבעה כוונו במעשה הזה לכלות הרגל ממקומם ושלא יעבור עוד בארצם איש או אישה"[1].
ב. כל בני הגבעה – נמנעו מלארח את האיש ופלגשו. הרקע לחוסר הכנסת האורחים של בני הגבעה הוא טהרת היחוס של בני הגבעה. זוהי תופעה חריגה ששום איש מחוץ לבני בנימין לא גר בגבעה מלבד זקן אחד (יט, טז): "וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן בָּא מִן מַעֲשֵׂהוּ מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וְהָאִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם וְהוּא גָר בַּגִּבְעָה וְאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם בְּנֵי יְמִינִי". הדגשת היחוס השבטי של האיש (מאפרים) הפילגש (מבית לחם), הזקן (מאפרים) ויושבי הגבעה (בנימין) מלמדת על חשיבות המעמד השבטי בעיני בני בנימין. הם לא איפשרו מגורי זרים בתחומם באופן קבוע ואף לא באופן ארעי. מסתבר לומר שזוהי הסיבה שמלכתחילה הציע הנער ללון בעיר היבוסי ולא בעיר בנימין. הוא ידע שבני בנימין יתנגדו לכניסתם.
ג. כלל בני בנימין אשר סירבו למסור את החוטאים לידי כלל העם. כפי שהתבאר לעיל התנגדות זו של השבט נבעה מתביעתם לפעול בעצמם, וסירובם לאפשר לכלל בני ישראל לחדור לתחום שיפוטם.
חשיבות היחוס השבטי של בנימין הגיע על רקע העובדה שזמן מועט קודם לכן, פג תוקפה של המצווה המפרידה בין שבטי ישראל – אישור נשיאת אישה יורשת נחלה ממטה למטה. איסור זה החל מימי המדבר, והוא חל על הדור הראשון של באי הארץ בלבד (בבא בתרא קכ, א). דור זה תם עם תחילת תקופת השופטים (שופטים ב, י: "וְגַם כָּל הַדּוֹר הַהוּא נֶאֶסְפוּ אֶל אֲבוֹתָיו וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם"). מאז, הותרו השבטים לבוא זה בזה באופן מוחלט. היה זה בטו באב (תענית ל, ב). מעשה פילגש בגבעה מתרחש מספר שנים בלבד לאחר מכן (כאמור בסדר עולם יב). על רקע איחוד השבטים, חשש שבט בנימין כי הכוחות השבטיים עלולים להיחלש יתר על המידה. שבט זה, שעתיד להעמיד מקרבו את המלך הראשון, חשש לזהותו ויחודו. על כן הוא קם והעמיד אופוזיציה אל מול כלל האומה – הוא הניף את דגל השבטיות ברמה.
היתה זו תביעה מוצדקת ביסודה, אך מתברר שאצל שבט בנימין היא הפכה לכעין קנאות, עד כדי שנאת זרים ופגיעה בהם. לעומת זאת, בכלל בני ישראל היתה הכללת יתר של השבטים, עד כדי ניסיון לבצע את ביעור הרשעים המוטל על שבט בנימין.
התיקון בסוף הפרשיה
הקב"ה הוביל את הדברים כך שכל אחד מן הצדדים – שבט בנימין ועם ישראל – הוכרח להודות לחשיבות המגמה שבה החזיק זולתו. שבט בנימין ששמר בקנאות על טהרת יחוסו כמעט ונכחד. שש מאות בני השבט הנותרים מצאו עצמם במצב שלולא שיקבלו באופן גורף נשים משבטים אחרים, השבט יכלה. מכך הם למדו לדורות עד כמה מהווים כלל השבטים גוף אחד. לעומת זאת, כלל עם ישראל שבתחילה החרים את שבט בנימין מתוך הקהל – (כא, א: "וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה") מצא עצמו במצב בו עליו לעשות הכל בכדי להציל את שבט בנימין (כא, ב-ג): "וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל: וַיֹּאמְרוּ לָמָה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד".
נמצא שבפרשה כואבת זאת למדו ישראל את המינונים הראויים בין הכללת כל השבטים כאחד, לבין השמירה על גבולות היחוד השבטיים.
[1] כך משמע גם בפירוש החיד"א (חומת אנך שופטים יט) בביאורו מדוע האיש פרסם המקרה בכל שבטי ישראל: "כלומר זה דבר הנוגע לכל ישראל כי כל העובר בגבעה מסוכן ומהם ילמדו להרע בכל המקומות".