ראש השנה

לאחר שלושת הרגלים, אשר עניינם מבואר בפסוקים בפרשת אמור ובמקומות נוספים, מופיע יום עלום ונסתר. כל מה שנאמר בו הוא שהוא יום של זיכרון (ויקרא כג, כג-כה): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'". התורה איננה מאפיינת יום זה כראש השנה או כיום דין. הוא מופיע רק בתור היום הראשון של החודש השביעי. אין בו פירוט מלבד האפיון: "זכרון תרועה". אם כן, עולה השאלה מהו פשר יום זה?

מבין המועדים הנזכרים בפרשה, ראש השנה נראה מנותק מההקשר גם בכך, שעד כה לא היה כל מבוא ורמז לקיומו של יום זה. לעומתו, קיומם של שאר המועדים כבר היה ידוע: יום הכיפורים כבר נודע בענין מזבח הקטורת בפרשות המשכן (שמות ל, י:  "וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים"), ונודע שוב בפרשת אחרי מות באריכות. גם שלושת הרגלים כבר נודעו מן האירועים שהיו בתאריכים אלה, ומן הציווי עליהם בפרשת משפטים ובפרשת כי תשא. יום הזיכרון הוא היחיד שמופיע כאן לראשונה בלא הקשר ידוע.

אם כן, עלינו להבין את המהות ואת הרקע ליום הזכרון המוכר גם כראש השנה.

הראשון לחודש השביעי

המאפיין המרכזי של יום ראש השנה הוא היותו הראשון לחודש השביעי, כפי שמציגה אותו התורה. החודש השביעי הוא נקודת ציון משמעותית משום שמאז שברא ה' את העולם בשבעה ימים מצינו שכל הזמנים השביעיים הם קדושים: היום השביעי, השנה השביעית, והשבת השביעית, כלומר היובל. אך עד כה לא הופיעה קדושה מיוחדת בחודש השביעי. על כן, כשרואים אנו שהחודש השביעי נפתח ביום מיוחד ועלום, ובעיקר כאשר בהמשך לו מוצבים יום הכיפורים וסוכות, מתברר כי כעת מתגלה ייחודו של החודש השביעי.

אמנם מצד שני ישנו הבדל גדול בין החודש השביעי לבין היום השביעי והשנה השביעית: ההבדל הוא שסדר החודשים איננו של שבעה חודשים, אלא של שנים עשר חודשים. היה מקום לחשוב שרק בימים ובשנים שבשניהם היחידה הנספרת היא של שביעיה, תופיע הקדושה בשביעי. אך מספר חודשי השנה הרי נקבע על פי הטבע: ישנם שנים עשר חודשי ירח בכל שנת חמה[1]. אם כן, עולה השאלה האם יש מעמד לחודש שביעי שאינו נמצא בסופו או בתחילתו של מעגל הספירה. קדושת השבת והשמיטה קשורות לכך שהן נמצאות בסופו של מעגל הזמן שלהן, אולם במעגל החודשים – לכאורה אין חשיבות מיוחדת לחודש השביעי מתוך שנים עשר.

אם כן, המצב לפני גילויו של 'יום הזיכרון' הוא שמצד אחד לא התגלתה קדושת השבע במישור החודשים, ומצד שני יש סיבה לכך שהיא לא התגלתה: שהרי החודש השביעי אינו החודש החותם את מעגל החודשים.

המעמד המסורתי של חודש תשרי

אך כאשר התורה מגלה על מועדיו של החודש השביעי מתברר כי גם כאן יש לשביעי תפקיד ייחודי – למרות שהחודשים לא מסודרים בשביעיות, יש לשביעי תפקיד עליון. כדי להבין את תפקידו של החודש השביעי, עלינו להיזכר מה היה מעמדו של חודש זה לפני ציוויי התורה לישראל על המועדים. ובכן, יש לדעת כי לחודש תשרי היה מעמד עתיק במסורת העולמית בתור החודש הראשון! מעמד זה מתגלה במאורע ההיסטורי הכביר של חנוכת בית המקדש בחודש תשרי (מלכים א ח, ב): "וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי". כאן מוצג חודש תשרי בכינוי 'ירח האיתנים'. תרגום יונתן מסביר שכינוי זה מצביע על חשיבותו העתיקה של חודש זה: "וְאִתְכְּנִישׁוּ לְוַת מַלְכָּא שְׁלֹמֹה כָּל אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל בְּיַרְחָא דְעַתִּיקַיָא דְקָרָן לֵיהּ יַרְחָא קַדְמָאָה בְּחַגָא וּכְעַן הוּא יַרְחָא שְׁבִיעָאָה [=בחודש העתיק שהיו קוראים לו החודש הראשון, וכעת הוא החודש השביעי]". כלומר לאורך אלפי שנים החשיבו גדולי העולם (המכונים כאן 'איתנים') את חודש תשרי בתור החודש הראשון. כשיצאו ישראל ממצרים חל מהפך עצום כאשר חודש ניסן שהיה תמיד שביעי הפך לחודש הראשון, וחודש תשרי שהיה תמיד ראשון הפך לשביעי.

אכן, בציווי הראשוני על סדר הזמנים (בפרשת בא) ברור כי הקב"ה ציווה לשנות מן הנהוג עד אז ולהכתיר את ניסן בתור החודש הראשון (שמות יב, ב): "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". ההדגשה הכפולה של המילה 'לכם' נועדה להדגיש שניסן הוא החודש הראשון רק בשביל ישראל. התורה באה להוציא מחודש אחר שהוא היה החודש הראשון על פי המסורת העולמית. כלומר שעד יציאת מצרים כבר היה נהוג מעגל קבוע של שנה טבעית, והוא נפתח בחודש אחר. כך כותב הרמב"ן (דרשת הרמב"ן לראש השנה – כתבי הרמב"ן עמוד רט"ו): "בתחילה יש עלינו לפרש מה שאומר 'בחדש השביעי', כי יכול השואל להקשות לנו: היאך זה חדש השביעי? והלא כל ישראל קורין אותו 'ראש השנה', ומפי עוללים ויונקים 'ראש השנה' שמו, וכן קורין אותו רבותינו בתלמוד ואומרים בכל מקום: 'ראש השנה'... ותשובת שאלה זו כי מה שאמר בתורה בניסן 'החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה', אין פירושו שיהיה ניסן ראש, אלא שיהא נקרא ראשון לנו, כלומר: ראשון לגאולתנו, שנמנה החדשים לגאולתנו שיצאנו ממצרים... וזהו פירוש 'ראשון הוא לכם', שאינו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לנו - שנקרא אותו ראשון לגאולה שלנו". באופן זה ביאר גם החזקוני על הפסוק (שמות יב, ב): "'ראשון הוא לכם' - מכאן ואילך הוא ראשון, שמתוך שתמנו החדשים מזמן החירות תזכרו הטובה שעשיתי עמכם. אבל מאדם הראשון עד עכשיו תשרי ראשון וניסן שביעי כדכתיב במלכים: 'בירח האיתנים בחג' ומתרגם יונתן: 'בירחא דעתיקיא קרו ליה ירחא קדמאה וכען הוא ירחא שביעאה'"[2]. אם כן ידוע היה תמיד כי חודש תשרי הוא החודש הראשון בשנה, וגם ציווי התורה ביציאת מצרים ביחס לניסן לא שינה את המעמד הזה של תשרי.

ואכן חודש תשרי הוא המועמד הטבעי להיות החודש הראשון. הרי מתבקש שהחודש שממנו מתחילה השנה יהיה חודש המעבר בין קיץ לחורף, שממנו והלאה מתחיל מעגל הצמיחה הטבעי העיקרי של עולם החקלאות. מסתבר שחודש המעבר לקראת החורף, הלא הוא תשרי, הוא יחשב כראשית השנה הטבעית. הבריאה מתחדשת בתשרי כל שנה, כאשר מחזור הצמיחה מתחיל מחדש.

בנוסף לראשוניות של תשרי בעונות הטבע, היתה סיבה נוספת להחשיבו בתור החודש הראשון. ברחבי האנושות התהלכה מסורת קדומים אשר שעל פיה גם החברה האנושית מתחדשת בא' תשרי. במסכת ראש השנה (ג, א) נאמר שבניגוד למלכי ישראל המונים מניסן, מלכי אומות העולם מונים את ראשית מלכותם מחודש תשרי. הגמרא מוסרת לנו עובדה היסטורית פשוטה: בכל רחבי העולם היו מלכי האומות מקדמים כל א' בתשרי את ספירת שנות מלכותם. גם אם החל המלך למלוך רק כמה חודשים קודם לכן, כשהגיע חודש תשרי, היה מנין השנים למלכותו מתקדם בשנה, ומאז והלאה היתה זו השנה השניה למלכותו.

כלומר היתה מסורת בין האומות, שבאחד בתשרי מתחדשת כל מלכות, שהיא יסוד החברה האנושית. לא בטוח שבני האדם ידעו לספר מה מקורה של מסורת זו, אך כך היתה העובדה. יתכן שמסורת זו קשורה להתחלת תהליך הצמיחה השנתי ויתכן שיהא היתה מיוסדת על כך שבא' בתשרי נברא העולם (על פי שיטת ר' אליעזר), ומאז האנושות מייחסת עצמה ליום זה.

נדגיש שוב שגם כאשר ציוה ה' למנות את החודשים מניסן ולא מתשרי, הוא לא שינה את העובדה שהשנה מתחילה מתשרי, אלא ציוה על ספירה מקבילה לגאולת ישראל בתור מנין מקביל. כלומר גם לאחר יציאת מצרים נשאר תשרי בתור החודש הפותח את השנה. התורה עצמה מציינת בהקשר של חג הסוכות שהשנה מתחלפת בחודש תשרי (שמות כג, טז): "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה". וכבר עמד על כך הרמב"ן (שמות יב, ב): "וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (להלן כ ח), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו. שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחלת שנותינו מתשרי, דכתיב (שמות לד): 'וחג האסיף תקופת השנה', וכתיב (שמות כג): 'בצאת השנה', אם כן כשנקרא לחדש ניסן: 'ראשון' ולתשרי: 'שביעי', פתרונו: ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם 'ראשון הוא לכם', שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזכרון גאולתינו".

כעת מובן שבסדר המועדים בפרשת אמור התורה אינה צריכה לפרט מה יחודו של היום הראשון בחודש השביעי, אלא היא עומדת מול תופעה קבועה וקיימת בעולם, ומעניקה לה משמעות חדשה. לעומת שאר מועדי התורה שבהם התחדשה קדושה חדשה בעם ישראל, יחודו של יום ראש השנה הוא שבו התורה מגלה פנים חדשות ליום שכבר מוכר בתור נקודת ציון כלל עולמית. כשם שבמעמד הר סיני לא חידש ה' למשה רק מצוות חדשות, אלא גם הודיע את נסתרות ההיסטוריה מן הבריאה ואילך (ראה כוזרי א, מג), כך התורה מגלה את האמת האלוקית מאחורי התחדשות הטבע והמערכות האנושיות בתשרי.

ביציאת מצרים הקב"ה העביר את נקודת היחוס הראשית של ישראל בתשרי והעביר אותה אל ניסן. בכך הוא לימד אותם שבניגוד למבט הפשוט שהעולם מתחדש בסתיו, ישראל מייסדים עצמם על האביב שבו מתחילה השלימות של הטבע. מאז והלאה גם מלכיהם מונים לניסן ולא לתשרי. בכך באה לידי ביטוי תכונת השלימות של ישראל הנבראת משמים ואינה מיוסדת על האיטיות של חיי הטבע ושפלותם. ומבחינה נוספת: לא במקרה לחינם בחר הקב"ה בניסן בתור ראש החודשים, אלא הוא בחר בחודש שהוא למעשה החודש השביעי של השנה אשר מתחילה בתשרי. כלומר גם בחודשים מופיעה מעלת השביעי. אלא שבסדר החודשים הקב"ה חולל מהפכה משמים וניסן שהוא החודש השביעי לא רק התקדש, אלא גם נקבע בתור יסוד סדר הזמנים ועל כן הוגדר מחדש בתור החודש הראשון.

וכך מאז יציאת מצרים ועד לפרשת המועדים בפרשת אמור, ישראל היו קשורים לניסן בלבד, בעוד ששאר העולם נשאר בקשר שלו לתשרי. אך בפרשת המועדים, מופיע ראש השנה במדרגה חדשה בתור מועד של עם ישראל. אז מובן למפרע כי כאשר ניסן נקבע כחודש הראשון, תשרי קיבל משמעות חדשה של החודש השביעי, שהרי הוא שביעי לניסן.

בנוסף, מתגלה כי הקומה שנבנתה בישראל שתחילתה בניסן העניקה ערך חדש לחלוטין לחודש שהיה תמיד החודש הראשון: בתשרי מופיעה מהות חדשה הנמסרת באופן מתומצת ומרומז בתור 'זכרון תרועה'. כעת עלינו לברר מהות זו.

המהות הנסתרת של א בתשרי

בסעיפים הקודמים נוכחנו שיום התרועה שקובע ה' באחד בחודש השביעי הוא 'ראש השנה' של השנה הכלל עולמית. ישראל אף הם שותפים בשנה זו, מלבד השנה הייחודית להם. והנה, באופן כללי לאורך התורה יש הבדל בין האירועים השייכים לעם ישראל, לבין האירועים השייכים לעולם בכללו. באירועים השייכים לישראל יד ה' נגלית בבירור ובחדות, בעוד שבהיסטוריה הכללית יד ה' מסתתרת. מעשה ה' ושכינתו ניכרים על ישראל באמצעות הניסים וההשגחה, ולכן האמונה בכללה מבוססת על אירועי ישראל. אך האירועים השייכים לעולם בכללו מופיעים באופן מעורפל ונסתר: כל תהליך בריאת העולם עד אברהם אבינו הוא חלק מ'מעשה בראשית'. מעשה ה' הנוגע לעולם בכללו הגיע אף הוא לידיעתנו רק ממעמד הר סיני לישראל. משום שאין גילוי בכלל העולם לשכינת ה', כל אופני הקשר בין הקב"ה לכלל העולם הם נסתרים וסמויים. כך הוא בעבר – בבריאה, וכך הוא בעתיד – הנביאים הודיעו שבעתיד תיגלה יד ה' על העולם בכללו, אך כל מה שאנו יודעים על כך הוא נסתר ומעורפל. אין גילוי חי המעיד על מעשה ה', כפי שיש בישראל.

מתוך כך נתחיל להבין את אופיו של היום הפותח את השנה הכלל עולמית. יום זה סובב סביב מה שנעשה בשמים, ואין לו ביטוי בארץ. על כן יום זה מגיע בתור סתום ונסתר. החודש הראשון של עם ישראל הוא חודש האביב – זוהי פתיחת העונה שבה כל היופי וצדדי הקיום של החיים יוצאים לפועל ובאים לידי גילוי. אך החודש הראשון של הבריאה הכלל עולמית, פותח את עונת הסתיו והחורף המאופיינות בתהליכי עומק נסתרים.

מהות זו של ראש השנה היא הפשר לסיבוך המובנה שקיים ביום זה: אם זהו יום בו ה' מולך על כל הבריאה וכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, מה התפקיד המיוחד לישראל ביום זה? אלא שישראל הם אלה שבזכותם מתגלה העובדה שמתקיים בכלל דין זה, וממילא הם העומדים ומקרבים את כל העולם לקראתו.

נוסיף כי בניגוד למשכן, השייך רק לעם ישראל ונחנך בניסן, המקדש המקרין על כלל האומות נחנך בחודש השביעי. בחודש השביעי נחנך המקדש הראשון (מלכים א ח, ב): "וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי". ובחודש זה גם החלה עבודת ה' בימי הבית השני (עזרא ג, ו): "מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה' וְהֵיכַל ה' לֹא יֻסָּד".

החודש השביעי בתוך שנים עשר החודשים

מכלל הדברים עד כה עולה מבט חדש על העובדה שהקב"ה ברא את העולם כך שהשנה מחולקת באופן טבעי לשנים עשר חודשים: אחר שמתגלה החשיבות של חודש תשרי בסדר הזמנים מתברר לפתע ששנים עשר החודשים נחלקים לשני מהלכים שכל אחד מהם נמשך שבעה חודשים: תחילה מתרחש מהלך של התחדשות הבריאה בכללה המתחיל בתשרי ומסתיים בניסן. אז נוצר מהלך נוסף המציין את בריאת עם ישראל ונתינת פשר לבריאה בכללה. שנים עשר חודשים מסודרים כך שהחודש השביעי עומד במרכזם ומהווה התחלה לדרך חדשה ועליונה: חודש תשרי הוא החודש השביעי של חודש ניסן, וחודש ניסן הוא החודש השביעי של חודש תשרי. כלומר, שגם בסדר של שנים עשר החודשים ישנו מעמד מרכזי וייחודי לשביעי, אלא שיש הבדל משמעותי בין סדר זה לבין הסדר של שבעה ימים או שבע שנים – לאחר כל שבעה ימים מגיעה שבת. היא חותמת ומרוממת את כל השבוע, באופן שלאחריה מתחיל סדר דומה של שבעה ימים. אך בחודשים – לאחר שמגיע השביעי ומעלה את השישה, לא מתחיל אותו הסדר, אלא סדר אחר – מתשרי מתחיל סדר שהשביעי שלו הוא ניסן, ומניסן מתחיל סדר שהשביעי שלו הוא תשרי. נמצא שישנם שני סוגי סדרים של שביעיות המובילים זה לזה לסירוגין.

ישראל מגלים פנים חדשות של ראש השנה אשר כביכול כבר היה מוכר לאומות. אלא שהוא היה מוכר להם בתור התחלה של צמיחה טבעית, וישראל מגלים שזהו היום בו חל מחדש רצון ה' בבריאה. אצל האומות כשלעצמן, לולא עם ישראל, אין שום מהלך של שבע, כפי שאין להם מגע עם קדושת השבת. אך כאשר עם ישראל נולד, נולד איתו ראש השנה הישראלית – ניסן. הקב"ה קבע כי סדר השנה של ישראל בנוי כך שהוא מתחיל מן השנה הניסית האלוקית של ניסן, ורק היא מביאה את ישראל להיפגש עם השנה הטבעית, המתחילה מן החודש השביעי.

[1] כמובן ההתאמה בין חודשי הלבנה לשנת החמה אינה מדוייקת, אך היא קרובה דיה בכדי שבני אדם יתייחסו לשנה כמחולקת לשניים עשר חודשים.

[2] החזקוני עומד על השינוי של מעמד חודש תשרי גם בחומש במדבר, שם מציינת התורה באופן חריג: "ובעשור לחדש השביעי הזה", והוא מסביר: "'ובעשור לחדש השביעי הזה' – לאותו חדש שקורין לו עכשיו שביעי דהיינו תשרי ולא לאותו שהיו קורין אותו כבר שביעי דהיינו ניסן".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.