אֶבֶן וָאֶבֶן אֵיפָה וְאֵיפָה תּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם (משלי כ, י).

הפסוק הזה מבוסס על פסוקים בספר דברים: "לֹא יִֽהְיֶה לְךָ בְּכִֽיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּֽה: לֹא יִֽהְיֶה לְךָ בְּבֵֽיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּֽה: אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִֽהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִֽהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַֽאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָֽךְ: כִּי תֽוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶֽל".

האבן נועדה לשקול במאזניים, האיפה היא כלי שנועד למדוד נפח של סחורה. (בנפח של 25 ליטר, או 43 ליטר לדעה שניה).

למה לא יהיה לאדם אבן קטנה ואיפה קטנה, אנחנו מבינים. הוא ירמה איתם לקוחות. אבל למה לא יהיה לו אבן גדולה יותר מהרגיל ואיפה גדולה יותר מהרגיל? למה נאסור על אדם לתת משלו יותר ללקוחות? הרי הוא נותן מרצון.

ושאלה שניה שצריך לשאול, למה מוזכרים גם אבן וגם איפה? הרי זה אותו איסור בדיוק.

לכן נראה שיש כאן שתי בעיות גם במידה הגדולה. האבן יכולה להיות בכיס, היא קטנה. לכן אדם יכול להחזיק בכיס שתי אבנים, ולהוציא בכל פעם אחת אחרת. האיפה גדולה, ואדם לא יכול להחזיק בחנות שתי איפות בגדלים שונים בלי שישמו לב. אבל גם בביתו אסור שיהיו לו שתי איפות כאלו.

כשאדם מחזיק שתי אבנים במשקל שונה, אחת גדולה מהצורך ואחת קטנה, הוא בוחר לאיזה לקוח הוא שוקל בזו ולאיזה בזו, הוא בוחר איזה סחורה הוא שוקל בזו ואיזה בזו. לאנשים שהוא אוהב הוא שוקל בגדולה, לאנשים שפחות, בקטנה. סחורה שיש לו בזול, הוא שוקל בגדולה, סחורה יקרה הוא שוקל בקטנה. לא רק האבן הקטנה מתועבת, תועבת ה' גם שניהם, גם הגדולה מתועבת. כיון שלאדם קשה לרמות, המצפון מציק לו, אבל כשהוא נותן לפעמים הרבה ולפעמים קצת, הוא מרגיש טוב עם עצמו. הוא לא מרמה, רק לא מדייק, הוא מרגיש לא טוב עם מה שהוא לקח שלא בצדק, אבל ההרגשה הטובה של הנתינה יותר ממה שסוכם, מפצה על ההרגשה הרעה. אם כן האבן הגדולה גם היא תועבה, כי היא מאפשרת לו מוסרית את השימוש באבן הקטנה.

כשאדם מחזיק בביתו שתי איפות, אחת גדולה מהצורך ואחת קטנה, הוא לא משתמש בהן יחד. הוא לוקח פעם את זו ופעם את זו. כשהוא הולך לקנות סחורה מהסיטונאי, הוא לוקח את האיפה הגדולה. כשהוא הולך למכור את הסחורה, הוא לוקח את האיפה הקטנה. במקרה הזה שתיהן אכן משמשות לטובתו.

אדם צריך לדעת שכל שינוי מהצדק המוחלט, הוא לרעה, גם כשאתה נותן בעצם יותר. בשלב הראשון הנתינה העודפת גורמת לאדם להרגיש טוב עם המצפון שמתעורר בו מהמקרים בהם הוא מרמה לטובתו. בשלב השני, אחרי שהוא כבר התרגל שאפשר לרמות, שאין צדק, שני הצדדים מגוייסים לטובתו. צדק יש רק אחד, כל השאר זו בעיה.

הנמשל הוא המשך הנמשל הקודם, והוא הפירוט של "מי יאמר זכיתי לבי":

כשהמלך לא יושב על כסא דין, כשאדם שופט את עצמו, הוא מחזיק באופן טבעי שתי שיטות מדידה. יש דברים שהוא שוקל באבן הגדולה: מצוות שקל לו לקיים, הוא מקיים בהידור. מידות חסידות שהחברה מעריכה, הוא עושה. התוצאה היא שהמצפון שלו נקי, הוא מרגיש טוב עם עצמו. וממילא יש דברים שהוא מרשה לעצמו לשקול באבן הקטנה: מצוות קשות יותר, חובות שלו שפחות מקובלות בחברה.

כשהוא מקבל מה' הוא מקבל באיפה הגדולה, לדעתו הוא צריך לקבל הרבה יותר ממה שיש לו, הוא לא יכול להסתדר עם כל כך מעט. כשהוא נותן, כשהוא עושה את רצון ה', עם הכלים שה' נתן לו, הוא מודד באיפה הקטנה. הוא כבר תרם מספיק, הוא כבר למד מספיק, הוא כבר עשה מספיק בשביל ה', עכשיו הזמן לעשות לביתו.

הלב, כמו העין, רואה על פי חוקי הפרספקטיבה: מה שקרוב ללב שלנו נראה גדול מהאמת, מה שרחוק מהלב, נראה קטן מהאמת.

אבל הקב"ה מודד לפי האמת. אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם. כשהקב"ה דן אותנו, הוא לא מתחשב במה נראה לנו חשוב ומה לא נראה לנו חשוב, הוא לא מתחשב בכמה לדעתנו אנחנו אמורים לקבל וכמה לדעתנו אנחנו אמורים לתת, הקב"ה קובע מה חשוב יותר ומה פחות, הקב"ה קובע כמה נקבל וכמה אנחנו צריכים לתת.

לכן כשהקב"ה יושב על כסא דין פעם בשנה, וכשאנחנו יודעים שהוא ישב על כסא דין לאחר מאה ועשרים, אנחנו מבינים לבד שהמדידה שלנו לא כל כך טובה. אנחנו מבינים לבד שאי אפשר לומר שזיכינו ליבנו, שהרי הוא רואה בצורה לא זכה כל כך. ואנחנו יושבים לדייק את האבנים שלנו ואת האיפות שלנו, ורק אז לשקול ולמדוד. אנחנו מנסים להבין מה באמת חשוב שנעשה, אנחנו מנסים להבין מה אנחנו באמת צריכים לעשות, לפי המשפט של הקב"ה. ואז כמובן מתגלים הרבה דברים שצריך להשתפר בהם.

הפסוק הבא ממשיך את אותו נמשל. קרא כאן

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.