מות יאשיהו כתוצאה מחטאי בני העם

הדרך בה מת יאשיהו היא תוצאה ישירה של הפער שנוצר בין התשובה הציבורית שהוביל, לבין החטאים שנפוצו בכל המרחבים הפרטיים של בני העם: פרעה נכה רצה להעביר את צבאו בארץ ישראל בדרך למלחמה באזור נהר פרת, והוא הבהיר שאינו מבקש לגעת בממלכת יהודה לרעה. אולם יאשיהו סירב. הגמרא במסכת תענית (כב, ב) מסבירה שיאשיהו סבר שדורו כה התעלה בתשובתו, עד שראוי שיתקיים בו היעוד הנשגב (ויקרא כו, ו): "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ... וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם". על פי יעוד זה, גדודי צבא לא יעברו בארץ ישראל בשום מצב, אפילו כשאינם מאיימים על ישראל. בהתאם להבנה זו יצא יאשיהו ללחום במצרים אף שצבאה לא איים עליו. הוא לא העריך נכונה את המצב המוסרי של בני העם אשר עברו עבירות בסתר. הרד"ק (מלכים ב כג, כט) מביא מדברי חז"ל שירמיהו הזהיר את יאשיהו שלא יתגרה בפרעה נכה. אולם יאשיהו לא נשמע אליו ויצא לחסום את הצבא המצרי. כך קרה שפרעה נכה המית את יאשיהו.

מותו של יאשיהו הוא נקודת שבר היסטורית של האומה לדורותיה. ההחמצה היתה עצומה מחמת הפוטנציאל שהיה בימיו לחידוש ממלכת יהודה כקדם, כפי שמסביר המלבי"ם (מלכים ב כג, כה): "ואחר שבימי חזקיה נדחה הדבר [= נדחתה הגאולה השלמה], היה ראוי שיהיה זה בימי יאשיה שאז שבו בתשובה שלמה, ובאמת אמרו חז"ל שירמיה הלך בעת ההיא להחזיר עשרת השבטים, כי חשב שעתה עת מצוא". יש לזכור שלו יאשיהו היה מנצח את פרעה נכה, הוא היה שליט בקנה מידה עצום, משום שבנקודה היסטורית זו הושלמה שקיעת האימפריה האשורית, שהחלה עם מפלתה בימי חזקיהו. וכך גאולת ישראל שלא הגיעה לשיאה בימי חזקיהו, עשויה היתה לצמוח מחדש בימי יאשיהו. בימיו מצרים היתה המעצמה היחידה באיזור, ולו יאשיהו היה גובר על מצרים, הוא היה הופך את ממלכת יהודה למעצמה עולמית.

ובמבט רחב יותר: יאשיהו מת מעט לפני תחילתו של עידן 'ארבע המלכויות' שנפתח עם מלוכת בבל. לו היה מצליח יאשיהו לממש את פוטנציאל הגאולה, היו ישראל שולטים בעולם אחרי אשור, ושלטון בבל וארבע המלכויות היה נמנע.

ומנגד: כאשר יאשיהו לא זכה לקיים את היעוד ונהרג, לא היתה זו רק החמצת האפשרות לגאולה, אלא באותה השעה גם נפלה ממלכת בית דוד באופן סופי. הסיבה לכך היא שיאשיהו היה המלך האחרון מבית דוד שהמשיך את שושלת המלוכה בגדוּלה ובצדקוּת, כראוי למלך היושב על כיסא ה'.

יאשיהו המלך האחרון

מבט על אופייה של שושלת המלכות מיאשיהו והלאה מלמד שמלכות בית דוד כבר לא הופיעה בגדולתה אחרי יאשיהו:

ראשית, מאז והלאה כבר לא היתה ממלכת יהודה עצמאית, אלא נשלטה בידי מצרים או בבל. באותה התקופה מלכי יהודה מונו בידי מלכי הגויים, כך שהם היו כעין נציבים מטעמם. מבחינה זו יאשיהו הוא האחרון בשושלת שהיה ראוי להיקרא מלך יהודה במלוא מובן המילה.

שנית, שושלת מלכי בית דוד שעברה בכל הדורות מאב לבנו, נקטעה בימי יאשיהו: על אף שבניו מלכו אחריו, איש מהם לא הצליח במלכותו וגם לא העמיד אחריו צאצאים שהמשיכו את המלוכה. על פי הסדר התקין בנו של המלך מולך אחריו ובכך ממשיך את רצף בית המלוכה. אולם מאז פסקה מלכות יאשיהו, מלכו בניו אחריו בזה אחר זה, ומלכותם נקטעה מסיבות שונות, כך שהיא לא הומשכה על ידי בניהם כי אם על ידי אחיהם. אף אחד מבני יאשיהו לא הצליח להמשיך את השושלת ולהעמיד מלוכה יציבה: בתחילה מלך בנו יהואחז, ומשאסרו פרעה, הוא המליך בן אחר של יאשיהו – יהויקים. היתה זו הפעם הראשונה לאחר מאות שנות שלטון, בה לא הומלך בן המלך הקודם. גם ליהויקים לא היתה המשכיות של ממש, וירמיהו הנביא ניבא עליו (ירמיהו לו, ל): "לֹא יִהְיֶה לּוֹ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד". אחרי יהויקים מלך יהויכין בנו שהוגלה מיד לבבל, ונבוכדנצר המליך תחתיו בן שלישי של יאשיהו: צדקיהו שבימיו חרבה הממלכה. נמצא שיאשיהו היה המלך האחרון מבית דוד שמלך על פי הסדר וצלחה מלכותו[1].

שלישית, כבר הזכרנו במאמר הקודם שיאשיהו גנז את שמן המשחה. שמן זה נועד (בין השאר) למשוח את מלכי בית דוד ולקדשם במקרה הצורך, ועל שם זה הם קרויים 'משיח'. גניזת שמן המשחה מבטאת, אם כן, חורבן פנימי עמוק: המעלה של מלכות בית דוד נגנזה.

במסכת מועד קטן (כה, ב) מובהר שמותו של יאשיהו הוא למעשה נפילתה של מלכות בית דוד: "'והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים' (עמוס ח, ט) – ואמר רבי יוחנן: זה יומו של יאשיהו". רש"י (בעמוס שם) מסביר שהשמש ששקעה היא משל למלכות בית דוד בכללה: "'השמש' – מלכות בית דוד נמשלה כשמש שנאמר (תהלים פט) 'וכסאו כשמש נגדי'". כלומר היום בו מת יאשיהו הוא היום בו נפל על העולם חושך בלתי טבעי, כשקיעת השמש בעיצומו של היום.

בהתאם לכך, בספר גימטריאות לבעל ספר חסידים (עניינים שונים) כותב: "הבי המטפחת" (רות ב) – 'הבי' [=שבעה עשר] מלכים היו מדוד עד יאשיהו"; כשבועז רמז לרות באמצעות המטפחת על שושלת המלכים שיעמדו ממנה, הוא רמז שיקומו ממנה שבעה עשר מלכים, כאשר המלך השבעה עשר הוא יאשיהו. בני יאשיהו כבר לא היו ראויים להיחשב במניין זה.

לאור זאת מובנת מאד התופעה הבלתי רגילה של קינת ירמיהו על מות יאשיהו: "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם". יאשיהו לא נזכר כאן בשמו אלא בתור 'משיח', משום שנפילתו היא נפילה של זרע בית דוד כולו. ממקום אחר בדברי חז"ל אנו למדים שההספד על יאשיהו נשאר לדורות כדוגמא להספד בקנה המידה ההיסטורי הגדול ביותר: על פי תרגום יונתן (זכריה יב, יא. ראה גם במסכת מגילה ג, א), זכריה הנביא הזכיר את ההספד שהתקיים עם מות יאשיהו, כדי להסביר עד כמה גדול יהיה מעמד ההספד שיתקיים לעתיד לבוא במלחמת גוג ומגוג.

בספר 'מטר השמים' (לרבי מאיר טורודוס זילבר) מסביר מדוע מות יאשיהו תופס מקום מרכזי כל כך ביחס לשאר צרות החורבן, אף שלכאורה הן מוחשיות וקשות יותר: "רואים בזה דבר נפלא דירמיה הנביא התאונן על הריגת יאשיהו המלך במרירות עצום וסידר כל 'איכה יועם' (איכה ד) עליו, ורק בדרך אגב כלל בתוכו שאר בני ציון... וגם בקינות מתאוננים הרבה עליו. ולפי הנראה במושכל ראשון הוא פרט אחד בסדר הצרות שאירעו אז, וקצת צריך ביאור למה מתאוננים על פרט זה בכל משך זמן הגלות בבכי תמרורים?

והענין הוא דיאשיהו המלך היה המלך האחרון ממלכות בית דוד שהיה צדיק גמור, ובמסירת נפשו להשם יתברך עשה דברים נפלאים בקרב ישראל לבער העבודות זרות ושאר כוחות הטומאה שהיו שולטים אז... ועל כן בהריגתו באופן של עונש מפני עוונותינו, נגדעה יופיה וטובה של מלכות בית דוד שבה תלוי הנהגת ישראל באופן הרצוי להשם יתברך. ועל צרה זו לא זכינו עדיין לנחמה עד שישמחנו השי"ת במהרה בביאת בן דוד ויגל ליבנו... וידוע שבעניני הגאולה יש הרבה פרטים: בנין המקדש וקיבוץ נדחי ישראל וביאת בן דוד ועוד הרבה, ובכלליות עיקר הלשון שמשתמשים בו מהגאולה הוא שיבוא משיח, ומזה שחסר לנו מלכות בית דוד שהוא מרכבה למלכות שמים ואנו מצפים שיוחזר לנו במהרה".

עד כה ראינו שבימי יאשיהו, וביתר שאת במותו, הידרדר מעמדה של ממלכת יהודה והיא נסוגה כמה שלבים לאחור: מבחינת השראת השכינה – בימי יאשיהו נגנז ארון הברית, לב המקדש; מבחינה לאומית –  מאז מות יאשיהו יהודה חדלה להתנהל כממלכה עצמאית; ומבחינת שמירת התורה – יאשיהו היה המלך הצדיק האחרון.

זהו הרקע הכואב לקינה הגדולה שקונן ירמיהו עם מות יאשיהו. קינה זו הוטמעה לבסוף בתור פרק שלם במגילת איכה.

ההשפעה החיובית של הקינה על יאשיהו

באופן מפתיע, רוב הקינה על יאשיהו אינה עוסקת במותו, אלא בצרות החורבן העתידיות של כל עם ישראל, כפי שמציין רש"י בתחילתה (ד, א): "קינה זו נאמרה על יאשיהו כמו שנאמר בדברי הימים (ב יט) 'הלא היא כתובה על ספר הקינות' ועמה חיבר בתוך הקינה את שאר בני ציון". לאור נבואת חולדה הנביאה ליאשיהו, ניתן להבין את הקשר בין מותו לבין שאר הצרות: היא הודיעה שהחורבן שאמור היה להתרחש בימי יאשיהו, נדחה בעקבות תשובתו, ויתרחש אחר מותו. ממילא ידוע היה מראש שלאחר מות יאשיהו תבואנה שלל פורעניות על ישראל, וירמיהו קונן מראש גם עליהן.

אלא שקינת ירמיהו על יאשיהו לא רק חזתה מראש את הצרות, אלא גם השפיעה עליהן לטובה בכך שהביאה לאיחורן! בהקשר זה נזכיר נקודה חשובה מתוך הקינות לתשעה באב של ר' אלעזר הקליר ('איכה אלי' – קינה יא): חורבן המקדש ראוי היה להתרחש מיד עם מות יאשיהו, אלא שהקב"ה עיכב בסופו של דבר את החורבן במשך עשרים ושתים שנה בזכות הקינה שקונן עליו ירמיהו. על נקודה זו הבאנו לעיל את הכתוב בספר 'דמעת המלך': "כמדומה לי שראיתי במדרש שכשנגזר על יאשיהו למות נגזר גם שיחרב בית המקדש באותו זמן, אלא שנדחתה הגזירה של חורבן הבית. והמדרש לא מצאתי, אבל בקינה של ר' אלעזר הקליר שמקונן על יאשיהו כתוב: 'תלה בעשרים ושתים מהרוס שתות, כי ספדו לו איכה בעשרים ושתים אותיות'.... והיה ראוי שיחרב המקדש ויגלו ישראל עם הריגתו של המלך יאשיהו, אלא שה' האריך אפו במשך עשרים ושתים שנה עד שהרס את בית המקדש, כי העם ספד ליאשיהו וקונן ירמיהו 'איכה יועם' לפי סדר של כ"ב אותיות... ולפי זה אתי שפיר שקונן ירמיה על מיתת יאשיהו ועל החורבן בפרק אחד, כי ביסודו שניהם היו בגזירה אחת".

זוהי דוגמא מובהקת למטרת מגילת איכה כולה: לעיל עמדנו באריכות על כך שהמגילה לא נועדה לעורר בכי על החורבן בלבד, אלא למנוע את התרחשותו! כעת מתברר כי הפרק הראשון שנכתב מתוך מגילת איכה אכן הצליח לדחות את החורבן למשך יותר מעשרים שנה!

בספר 'בקוראי שמו' (קרית ספר, שנת תש"ע, עמוד תשצא) מבאר ר' אפרים נתן רוטשילד באופן נפלא, כי קינתו של ירמיהו על יאשיהו דחתה את החורבן על ידי שהאצילה את צדקתו ודביקותו בה' על כל העם: "הצדיק יכול להגן על הדור אבל בתנאי שהדור מזדהה עם הצדיק. הדור צריך להתחבר למעלה שלו, ולפעמים, אם קיומו של הצדיק לא די מעורר, ולא מספיק מושך להוציא את העם מהשאננות ומהשינה, אז קיים ח"ו דרך הפוכה: על ידי שמרגישים שהם חסרים את הצדיק באים למלאות את אותו החור. יאשיהו עצמו בחייו לא היה מסוגל להגן על בית המקדש כיוון שזה היה רק הוא, אבל הדור לא הלך איתו, כמו שכתבו חז"ל. אולם מכיון שלקחוהו – עד כמה שהרגישו חסרונו והתעסקו בהספידו הרי חשו את החסרון ושאפו להתקרב אל מעלתו, ועל ידי זה גופא התפשטה מעלתו וכולם התחברו אליה. ונמצא שדרגת יאשיהו נשארה קיימת בתוך העם דרך ההעדר שלו והיינו מה ששנינו בסנהדרין... 'ללמדך שהספדן של צדיקים מעכבין את הפורענות לבא'".

סיכום המבט על ימי יאשיהו

במצד מאמרים אלו עמדנו על גדולת יאשיהו, ועל החזונות הגדולים שעשויים היו להתממש בימיו. מצד שני פגשנו את גודל השבר כאשר חזונות אלו לא התגשמו, ותחתיהם החלו תהליכי החורבן, ובראשם: מות יאשיהו. כשירמיהו ראה את השבר הגדול, הוא חיבר קינה על יאשיהו, ובה ביכה את נפילת מלכות בית דוד, ואת המשברים הצפויים לבוא בעקבותיה.

מתוך הקדמות אלו, נעבור לביאור פרק ד על פי סדר הפסוקים.

[1] יש להוסיף שלכל בניו של יאשיהו השתנה השם בידי מלכי הגויים, כדי להורות על חולשתם: יוחנן הפך ליהואחז (דברי הימים א ג, טו ובמסכת הוריות יא, ב), אליקים ליהויקים (דברי הימים ב לו, ד), מתניה לצדקיהו (מלכים ב כד, יז), ועל פי הרד"ק בירמיהו (כב) גם שמו של שלוּם שונה ליהויכין.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.