ההבדל בין לימוד תנ"ך לחקר התנ"ך
קיים הבדל מהותי בין לימוד התנ"ך ובין חקר התנ"ך (גם אם הוא נעשה על טהרת הקודש). המחקר הוא סטטי, הלימוד – דינמי. המחקר עוסק בעבר, הלימוד – בהווה ובעתיד. המחקר עוסק בחקר הטקסט, באומר, בזמן, במקום, ברקע ובריאליה. את הלומד מעניין המסר, מה התנ"ך בא ללמדנו עתה, מה עלינו לחשוב ולעשות היום, כיצד עלינו לנהוג על פי התנ"ך בזמן הזה.
המילה "תורה" מורה לנו על הוראה, על הדרכה מעשית, על הצגת מטרה ועל חינוך לערכים.[1] נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, נבואה שלא נצרכה לא נכתבה.[2]
מכאן חשובה הרלוונטיות. יש ליישם את הערכים הנלמדים על חיי המעשה שלנו. לדוגמה, כשלומדים בפרשת משפטים את דיני נזיקין אין להיצמד רק לתיאור הפלסטי של חופר בור, שוורים מתנגחים או אנשים ניצים.[3] צריך ליישם אותם בחיי היום יום שלנו, להיזהר יותר בדרכים ובחצר בית הספר. לימוד כזה הוא לא רק תורת חיים אמתית, הוא גם מעניין ומגרה את החשיבה. כשלומדים למשל את עמוס:[4] "השכבים על מטות שן וסרחים על ערשותם [...] השתים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו", את החוקר יעניינו יותר, מן הסתם, מיטות השן, מזרקי היין וסוגי השמנים המובחרים. פרטים אלו אינם מעניינים כל כך את הלומד. הוא יישם את דברי הנביא על צורות הבילוי הנהוגות כיום בלילות שבת במסבאות, על כינוייהן השונים, ועל התעלמות החברה מפעריה העמוקים, שעליהם דווה לבו של הנביא עמוס באומרו:[5] "פרות הבשן אשר בהר שמרון העשקות דלים הרצצות אביונים האמרת לאדניהם הביאה ונשתה".[6]
או כשלומדים את נבואת ישעיהו על תלבושתן ועל התנהגותן הפרובוקטיבית של בנות ירושלים,[7] אי אפשר שלא להשליך זאת על חלק מנשות דורנו. זהו עיקר המסר של ישעיהו, ומי שלומד פרק זה ואינו מפנים את המסר כאילו לא למדו, בעוד שהמחקר יתמקד מן הסתם בפרטי הלבוש ובסגנון האופנה בתקופת ישעיהו.[8] אם זו חוקרת, היא עלולה להמשיך להתלבש אחרי מחקרה כפי שלבשה לפני מחקרה...
השלכות רלוונטיות
כל הלומד תנ"ך צריך לפרשו וליישמו על פי הדרכת התנ"ך עצמו. התנ"ך מדגיש חזור והדגש שהוא דבר ה' הבא להדריכנו בדרך הנכונה.[9] התורה מצווה אותנו מצוות רבות, בתחום המחשבה, הדיבור והמעשה ועלינו לקיימן כהלכה. זהו המסר העיקרי העולה מדברי התורה והנביאים.
יתרה מזאת. פעמים שהרלוונטיות היא המפרשת את הפסוק. כשהרמב"ן[10] קבע את הכלל הפרשני המלווה את פירושו לכל אורך ספר בראשית, המכונה בדרך כלל בשם "מעשי אבות סימן לבנים"[11] אין כוונתו לומר שמה שאירע לאבות הוא הסיבה למה שיארע לבנים, אלא גם להפך, שמה שיארע לבנים הוא הסיבה לאירועי האבות.[12]
הרמב"ן לא קבע מסמרות בדוגמאות שהביא. נותר מרחב גדול גם לבנים בדורות הבאים לפרש את מעשי האבות על פי אירועי דורותיהם. דורנו למשל מבין טוב יותר מקודמיו את הפסוק "ויהי השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה".[13]
ודוגמאות אחרות. אין להבין את דברי אברהם:[14] "אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך". וכי כל מטרת אברהם בשעת חירום זו לחשוב רק על טובתו האישית? מסתבר שרוח הקודש דיברה מתוך גרונו ורמזה להבטחה האלהית "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".[15] זו רק דוגמה אחת. בכל הדורות עם ישראל יצא משבעים ושבעה מדורי גיהינום, כשהוא "צולע על ירכו",[16] אך מכולם יצא לבסוף ב"רכוש גדול", לאו דווקא חומרי, אלא יותר חישול, יותר עוצמות פנימיות והתגברות השאיפה להיגאל.[17]
כמו כן אין להבין את מסע ההלוויה של יעקב לארץ כנען דרך עבר הירדן,[18] ולא בדרך הקצרה ממצרים לארץ ישראל שהיא דרך ארץ פלשתים (ויא מאריס=דרך הים) "כי קרוב הוא",[19] אלא אם כן נאמר שזו הדרך שבה ייכנס אחר כך עם ישראל לארצו. יעקב אינו אדם פרטי; כל מסכת חייו, כולל קבורתו, הם בבואה של מה שעתיד לקרות לבניו בהמשך ההיסטוריה.
על רקע זה נוכל להבין יותר את הטרגדיה הנוראה של פרשת יוסף ואחיו. אין פשר הגיוני לשנאת האחים ליוסף, עד כדי רצון להורגו ועד מכירתו לעבד, רק בגלל כותונת פסים, שני חלומות והוצאת דיבה. ניתן להבין זאת רק על רקע הדורות הבאים. צאצאי יוסף ישתמשו בכמה אלמנטים מדרכו, להיות מעורים בתרבות זרה כדי לשלוט בכוח עוצמה כלכלית. הושע רואה כיצד סכנת ההתבוללות תפגע בצאצאי יוסף: "אפרים בעמים הוא יתבולל",[20] זאת בניגוד מוחלט לאבי אביהם, יוסף הצדיק, שהפגין את זהותו העברית במאכליו, בצניעותו, באמונתו בה' גם היותו כלכלן בכיר, משנה למלך ומעורה בתרבות המצרית. בני אפרים אימצו מיוסף רק צד אחד ובכך זייפו אותו. הם חיקו את התרבות הזרה ונשארו חד-צדדיים, כדברי הושע שם: "אפרים היה עגה בלי הפוכה".
בן דורו של הושע, עמוס, מאשים את צאצאי יוסף: "איש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי",[21] בעוד שאבי אביהם קידש שם שמים ולא התפתה לאשת פוטיפר. זימה גוררת אחריה גם שפיכות דמים, כדברי הושע, "וכחכי איש גדודים חבר כהנים דרך ירצחו שכמה כי זמה עשו".[22]
על רקע התופעות הקשות בהמשך ההיסטוריה שלנו, גם אם האחים עצמם לא צפו אותן במפורש, מזלייהו חזי, ולכן חששו האחים מהשתלטות התפיסה היוספית, באמצעות עוצמה כלכלית (=אלומות) ומעורבות בחיי נכר (=משנה למלך מצרים) על עם ישראל. ולדעתם, רודפים מותר היה להרוג, או לפחות למסור אותם לנכרים.[23]
וכן נבואת יחזקאל[24] על העצמות היבשות המתחלקת לשנים: "וראיתי והנה עליהם גדים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה ורוח אין בהם. ויאמר אלי הנבא אל הרוח". דורנו, שזכה לראות את תחייתן החומרית של העצמות היבשות, אך עדיין לא את תחיית הרוח, מבין היטב את שני שלבי הגאולה: שלב א – גאולת הגוף, ושלב ב – גאולת הרוח.
אין לקבוע מסמרות בהסברים אלו או דומים להם. אלו רק דוגמאות אפשריות להבנת הכתובים, אולם העיקרון ברור. התורה רומזת בפרשיות האבות לתופעות עתידיות לבנים. דרך זו מחייבת זהירות ואחריות. לא כל אדם רשאי לדרוש את הפסוקים כאוות נפשו. צריך להבחין בין דרשנות אקטואלית ובין פרשנות אותנטית.[25] דרך זו באה רק להדגים על דרך ההשערה כיצד רלוונטיות עכשווית מסייעת לנו להבין טוב יותר את התנ"ך. יש להותיר את האפשרויות ליישום אקטואלי, לפתיחות ולרחבות ולאפשר ללומדים לנסות גם בעצמם לשער יישומים כאלו. אך להימנע מלפרוח באוויר, אלא למצוא אחיזות בפשוטי המקראות, במדרשי חז"ל ובפרשנים. ועם זאת אין בידינו אלא השערות. יש לאמץ רק את העיקרון הנסמך על מסורתם של גדולי הפרשנים ממשיכי המורשת,[26] עיקרון האומר שהתנ"ך לא בא לספר לנו סיפורים מן העבר אלא להנחותנו בדרכנו בהווה ובעתיד.
לימוד כזה מעמיק, מפרה וגם מעניין, ובעיקר הוא מעצב השקפת עולם. הלומדים רואים בתנ"ך זרקור שניתן באמצעותו להאיר את דרכנו, גם אם לא למעשה, לפחות כאתגר לחשיבה ערכית.
[1] וזאת בניגוד ל"תיאוריה" היוונית, שבה המושג "מצווה" אינו קיים כלל. ראו מדרש תנחומא, וירא, מה: "לך לך אל ארץ המוריה" [...] ר' חייא אומר ממקום שהוראה יוצאה לעולם, שנאמר כי מציון תצא תורה (ישעיהו ב, ג)", וכן אוצר המדרשים (אייזנשטיין), עמ' 253: "למה נקראה שמה תורה? שירדה הוראה לעולם". וראו מורה הנבוכים ח"א פ"ב: "ספר שהוא הישרת הראשונים והאחרונים". עניין התורה במשמעות של הוראה נמצא מאות (!) פעמים בספרות החסידית.
[2] בבלי, מגילה יד ע"א.
[3] משום כך יש להדגיש שאלו רק "אבות" נזיקין, אך יש להם אין ספור תולדות, שמסכת בבא קמא והספרות ההלכתית לדורותיה מלאות מהן.
[4] ו, ד–ו.
[5] עמוס ד, א.
[6] הפערים בחברה הישראלית הם לבושתנו ולחרפתנו מהגבוהים בעולם. צא ובדוק את הפער בין מנהל בנק או חברה תעשייתית ובין הפועל הזוטר. האם נביאי ישראל היו עוברים על כך בשתיקה? האם לומד תנ"ך בימינו יכול להיות אדיש לכך?
[7] ישעיהו פרק ג.
[8] ראו בבלי, שבת סב ע"ב תיאור פרטי הריהוט בעמוס ואת פרטי הלבוש בישעיהו. הגמרא אינה עוסקת בריאליה של התנ"ך; היא מתכוונת לבני ולבנות דורה.
[9] חוץ ממגילת אסתר שבה ה' מסתתר מאחורי האירועים ה"מקריים" כביכול. גם בשיר השירים אין אזכור מפורש של ה', אך התנ"ך עצמו מפרש את שיר השירים כמשל, ראו פירושו של ר' י' קיל להושע יד, ב"דעת מקרא" ובסיכום הפרשה שם וכן בסוף המבוא לספר.
[10] רמב"ן, בראשית יב, ו: " 'ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם' – אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות, והוא עניין גדול [...] כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו".
[11] הניסוח בתנחומא ט הוא: "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים".
[12] ההיסטוריוסופיה של התנ"ך הפוכה מהמקובלת במדע ההיסטוריה. היא לא סיבתית אלא תכליתית. כלומר אירוע מסוים אינו קורה כתוצאה מסיבות שקדמו לו, אלא בגלל תכלית שצריכה לקרות בעתיד.
[13] בראשית טו, יז.
[14] שם יב, יג.
[15] שם טו, יד.
[16] שם לב, לב.
[17] וכן בדורנו, המדינה הוקמה על אפרות אושויץ וטרבלינקה.
[18] בראשית נ, י.
[19] שמות יג, יז.
[20] הושע ז, ח.
[21] עמוס ב, ז. מעניין שפסוק זה כלול בהפטרת פרשת וישב. אמנם ההפטרה פותחת בפסוק ו: "על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים". יש כאן אסוציאציה למכירת יוסף, אולם לא זאת כוונת עמוס, שהרי הוא מאשים בכך את "ישראל", היינו את אפרים ולא את יהודה שהואשם לפני כן בהאשמות אחרות. מסתבר שעיקר הקשר בין ההפטרה לפרשה הוא כדברינו, להסביר ממה חששו האחים במכרם את יוסף לעבד.
[22] הושע ו, ט.
[23] ראו שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שפח. ההיסטוריה שלנו גדושה בדוגמאות רבות של יהודים מתבוללים שרדפו את אחיהם, כגון מתייוונים, מומרים, ייבסקציונרים וכדומה. תופעות כאלו ואחרות הן תוצאה של השפעה נכרית החודרת לתוך עם ישראל, ויוסף נחשד (שלא בצדק) על ידי אחיו כאבי שיטה מסוכנת זו.
[24] יחזקאל לז, ח.
[25] דוגמאות להסתמכויות מוטות ומוטעות על פסוקי תנ"ך המוצאים מהקשרם הרחב מצויות לצערנו בימינו לרוב, כגון ב"לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם" שעיקרו מתייחס לסכנת עבודה זרה, מעשי שמעון ולוי בשכם, מעשה פינחס ודומיהם רבים. באשר להתנהגות יעקב עם עשו ראו בספרי מאהלי תורה, פרשת וישלח.
[26] הראי"ה קוק פירש על רקע הבנה זו את תופעת הציונות החילונית בימינו. ראו "המספד בירושלים", מאמרי הראיה, א, עמ' 92. פרשת יוסף ואחיו מקבלת משמעות אחרת. קשה שלא להשתכנע שאכן אין אלו דברי דרוש, אלא פרשנות הקרובה לפשוטו של מקרא.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
