לפרשת דברים

הקדמה - ברכת התוכחה

לקראת מותו של משה רבינו והכניסה לארץ משה מזהיר את ישראל לשמור את דרך ה'. הוא מבאר לפניהם את המצוות, מזהיר אותם מהאתגרים הכרוכים בכניסתם אל הארץ, מסכם את הדרך שעברו יחד ארבעים שנה ומוכיח את ישראל על הכישלונות בתקופה זו.[1]

משה הוא לא המנהיג הראשון ולא האחרון המוכיח את ישראל על חטאיו. גם בספר בראשית, לפני מותו של יעקב, שמעו השבטים הקדושים תוכחה בשעת הברכה. גם יהושע בסוף ימיו הוכיח את עם ישראל ואחריו גם שמואל. אנו רואים שמדובר במנהג החוזר על עצמו – המנהיגים הגדולים של ישראל משתדלים להוכיח את ישראל לפני מותם. 

חז"ל משבחים מאוד את התוכחות של משה. הם מדגישים שדווקא ברכותיו של בלעם הרחיקו את ישראל מאביהם שבשמיים אך תוכחות משה דווקא קירבו אותם אל הבורא[2] : "מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי - חֵן יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן... מוֹכִיחַ זֶה משֶׁה, אָדָם אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם", מַהוּ אַחֲרַי? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבִיל לַהֲבִיאָן אַחֲרַי. חֵן יִמְצָא זֶה משֶׁה, דִּכְתִיב: וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן, זֶה בִּלְעָם, שֶׁהֶחֱלִיק בִּנְבוּאוֹתָיו וְגָבַהּ לִבָּם וְנָפְלוּ בַּשִּׁטִּים". המוכיח, מעמיד את האדם והעם על האמת ולא מוותר, הוא תובע את התיקון של החיים ולא נותן לאדם לשקוע בדמיון שהוא מושלם. כך האדם והעם מיישר את דרכיו ומתקן את מעשיו. כך משה בתוכחותיו העמיד את ישראל אל מול חסרונותיהם ועורר אותם לתקן את חייהם. לעומתו, בלעם, החניף להם וגרם להם למכשול גדול.

על כך אמר החכם מכל אדם[3]: "אומר לרשע: צדיק אתה! יקבהו עמים יזעמוהו לאמים! ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב" ומבאר המהר"ל[4] ש"בשביל שמקבל הטוב שהוא דברי תוכחה ומסלק את הרע ממנו ראוי אל הטוב והוא הברכה". הברכה חלה על ידי החיבור של האדם אל האמת, אל השלמות. על ידי התוכחה האדם מכיר בכישלונותיו, מוכן לתקן את מעשיו וראוי לברכה השלמה. לאדם המוכיח חשוב שהמציאות תשתנה ותתעלה – ולכן לו ראויה הברכה שכן הוא המוסר את נפשו כדי שהעולם יתוקן ויתקרב אל האמת. עליו ראוי שתבוא ברכת הטוב.

לפי זה נבין מדוע התורה מתארת את דברי יעקב לבניו בסוף ימיו כברכה[5] על אף שהיו שם גם דברי תוכחה, שכן, רק על ידי התוכחה, התיקון והשינוי של החיים תוכל לחול הברכה האמיתית בבניו והם יתקרבו אל השלמות, אל "אחרית הימים" – אלו הם הימים הנפלאים של תיקון העולם.  

1. תוכחה כביטוי לבריאות רוחנית

התוכחה מלמדת גם על גדולתו גם של המוכיח וגם על גדולתו של מקבל התוכחה, לכן היא מופיעה בתנ"ך דווקא בזמנים מיוחדים ובאנשים מיוחדים הראויים לכך. חוסר קבלת התוכחה היא סימן לכישלון רוחני ושל ניתוק מהאמת.

כבר בסיפור הבריאה אנו מוצאים את הקב"ה המוכיח את האדם הראשון על אכילתו מעץ הדעת. האדם במקום לקחת אחריות מאשים את אשתו ו"כופר בטובה". בעקבות כך הוא נענש ומסולק מגן עדן.[6] אחריו, חלה התדרדרות נוספת – קין שהורג את הבל אחיו לא רק שלא לוקח אחריות אלא אף מתכחש למעשה עצמו: "השומר אחי אנכי"? בעקבות כך גם הוא נענש ומורחק ממקומו. בדור המבול מצאנו התדרדרות נוספת ולכן לא מצאנו תוכחה בכלל, אף אחד בכלל לא מעוניין לשמוע והעולם הלך לקראת כיליון במבול.

עם ראשית הופעת ישראל משתנים פני הדברים- כבר בברכת יעקב לבניו אנו מוצאים התחלה של תוכחה מחושבת ומסודרת.[7] לאחר מכן, עם הופעת עם ישראל התוכחות מתגברות עד השיא  - התוכחות הרבות שבספר דברים. כמובן הדבר מלמד דווקא על אהבת ה' לישראל: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח".[8] גם בסוף ספר יהושע, כשעם ישראל שמר על אמונת אבותיו אנו מוצאים תוכחה על ידי יהושע לפני מותו. עם ישראל שומע את התוכחה ומקבל על עצמו לעבוד את ה' ולעזוב את האלילות.[9]

אך בספר שופטים אנו מבחינים שוב בחזרה לימים שבהם התוכחה אינה נשמעת. יחד עם ההשתקעות החומרית בארץ, הנפילה הרוחנית והפילוג בעם ישראל גם התוכחה כמעט ומפסיקה.[10] מנהיגים רבים עמדו לישראל אך לא מצאנו ולו אחד מהם המוכיח את ישראל על עוונותיהם הרבים. אמנם, מצאנו פעמיים שלאחר שישראל זעקו מפני האויב הם ננזפו בחומרה על מעשיהם אך תוכחה זאת היתה רק תגובה לבקשתם לישועה ולא כי היו ראויים לה.[11] רק בספר שמואל, כששוב מתאחד העם סביב מנהיגותו של שמואל, וישראל מנצח את אויביו ושב בתשובה הוא שוב זוכה לתוכחה[12] בהתאם למעשיו ומדרגתו הרוחנית.  

2. התוכחה כערובה לנצחיות

כשמלך מלך בישראל הנביאים מוכיחים את המלך כנציג העם. יכולת קבלת התוכחה של המלך היא ערובה להצלחתו ולקיום מלכותו. בכך אנו מוצאים הבדל יסודי בין המלך שאול למלך דוד. חז"ל במסכת יומא קבעו שדוד חטא מספר פעמים ובכל זאת לא רק שלא נפסקה מלכותו אלא אף נקבעה כמלכות נצחית העוברת מדור לדור בירושה. לעומת זאת, שאול, כבר לאחר החטא הראשון המשמעותי הודח ממלכותו: "שאול באחת [כלומר: חטא בחטא אחד שלא הרג את מלך עמלק] ועלתה לו [כלומר: שהתבטלה מלכותו] דוד בשתים [חטא שני חטאים: שגרם להרג אוריה ושמנה את עם ישראל בסוף ימיו] ולא עלתה לו [כלומר: לא נענש על הדבר כל כך ומלכותו התקיימה]". מדוע זכה דוד לכך? וכי משוא פנים יש בדבר? אלא שחז"ל הוסיפו עוד מאמר השופך אור על הדברים: "אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו שום דופי [כלומר: הוא הגיע ממשפחה מיוחסת וחשובה לעומת דוד שהגיע מרות המואביה] דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו [כלומר: ייחוס משפחתי גרוע] שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך".[13] דוד שהגיע מ"הצאן"[14], מיחוס מואבי, וממעמד נחות ידע לקבל תוכחה וכשהנביא אמר לו שהוא חטא הודה מיד: "חטאתי לה'".[15] לעומתו, שאול ניסה להתחמק ולהפיל את האחריות על העם ורק לאחר מכן מוכן להודות בחטאו.[16] דווקא מעמדו המכובד הקשה עליו לקבל את התוכחה ולהתחבר אל האמת שבפי הנביא.

לכן דוד התבשר שמלכותו תהיה נצחית ותעבור לבנו, שכן גם אם יחטא זרעו, הרי שיקבל את התוכחה כבן השומע לקול אביו ויחזור בתשובה: "אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם".[17] לעומת זאת, שאול אם כל גדולתו, חטא, לא קיבל את התוכחה ונפסקה מלכותו.

מכיוון שתוכחת הנביאים היא המשמרת את הבריאות הרוחנית והטהרה של המלכות הרי שבשעה שמיאנו המלכים להקשיב לנביאים הרי שהמלכות בישראל הלכה והתדרדרה. לעומת דוד שמיד קיבל את התוכחה ושב בתשובה – כשחטא שלמה אנו מוצאים רק תוכחה אלוהית כלפיו וחוסר תגובה מצד שלמה. בעקבות כך קמים צוררים לשלמה ונחלקת המלוכה.[18]

אצל ירבעם, מלך ישראל שפילג את המלוכה והקים עגלים בבית אל ובדן חלה התדרדרות נוספת. לא רק שהוא לא הגיב אל התוכחה שמפי הנביא אלא שהוא רדף את הנביא שהוכיח אותו על מעשיו.[19] גם לאחר שיבשה ידו והוא נענש על שרצה לשלוח ידו בנביא הוא לא חוזר בו ממעשיו, מנסה להתחמק מלפגוש את הנביא ורק בעל כורחו נאלץ לשמוע את האמת שבפי הנביא.[20]

ככל שהשנים עברו הרי שהמצב רק הלך והחריף, הנביאים נרדפו והסתאבה המלכות בישראל.[21] אטימת האוזניים מדברי הנביאים והלעג להם הם אלו שהביאו את החורבן. חז"ל מציינים זאת בפירוש: 'תשובו לתוכחתי הנה אביעה לכם רוחי אודיעה דברי אתכם' - אם תשובו לתוכחתי אביעה לכם רוחי על ידי יחזקאל... ואם לאו - אודיעה דברי אתכם על ידי ירמיה [שבישר על החורבן]. "ותוכחתי לא אביתם" זה ירמיה שהיה מוכיח את ישראל והיו מבזים ומלעיגים עליו, אמר להם ירמיה: עתיד יום לבוא שאלעג ואשחק עליכם, שנאמר גם אני באידכם אשחק אלעג בבא פחדכם וגו'...".[22] ועוד אמרו חז"ל[23] שלא נענשו גדולי ישראל אלא שלא הוכיחו את ישראל והחזירום למוטב. חוסר התוכחה מבטא את היאוש מהתיקון, וזהו המצב הגרוע ביותר.[24] במצב זה אין מנוס אלא מלשבור את המסגרת הלאומית של ישראל ולבנות אותה מחדש לאחר הגלות.^[25]

3. התוכחה כביטוי לאחדות העם

התוכחה היא גם ביטוי לאחדות האומה. מטבע הדברים כל קבוצה בעם בעלת חסרונות והיכולת להשלים בין הקבוצות השונות בעם היא על ידי שכל אחת מהקבוצות תהיה מוכנה להקשיב לקבוצה השונה ממנה ולהשלים את חסרונותיה. כשאין יכולת הקשבה אזי שכל קבוצה מתרכזת רק בעצמה והניגוד בין הקבוצות השונות בעם רק הולך ומקצין. דוגמא בולטת לדבר מצאנו בזמן המשבר בימי פילגש בגבעה. ישראל הוכיחו את בני בנימין על המעשה הנורא שעשו בני השבט לאורח התמים בגבעה. אם היו מקבלים בני בנימין את תוכחת ישראל הרי שהמלחמה היתה נמנעת – אך הם עמדו בעזות מול התוכחה ופרצה מלחמת אחים.  

לעומת זאת, כשעם ישראל התעלה והתאחד הם זכו למנהיג כמו דוד המלך שהתאמץ בכל כוחו לחיות בשלום עם כל ישראל. הוא מוכן לשמוע את קללת שמעי בן גרא מבנימין ולא להעניש אותו מיד. גם כשאביגיל הוכיחה אותו על כך שרצה להרוג את נבל בעלה הוא קיבל את דבריה וחזר בו. הוא לא הורג את שאול שרדף אחריו ואף מנסה לתקן אותו, וגם לאחר שנהרג שאול הוא התאמץ בכוחו להראות שהוא מכבד ומשלים עם כל שבטי ישראל. דוד מציג לפנינו מופת של קבלה וענוה והוא הראוי לאחד את כלל ישראל לחטיבה אחת.[26]

אלא שמדרגה נפלאה זו לא נשארה לאורך זמן. אין זה מקרה שפילוג הממלכה התרחש בדיוק בעקבות נקודה זו – חוסר היכולת לקבל את התוכחה: רחבעם, בנו של שלמה, לא מקשיב לקול התוכחה של העם הנאנקים תחת העבודה הקשה. הוא מעדיף להכביד את עולו, להתעלם מקולות התוכחה עד שמתרחש 'פיצוץ', שבטי ישראל נחלקים משבט יהודה ומתפלגת הממלכה. [27]

שיא הפירוד בעם הביא לידי חורבן המקדש והגלות, על כך אמרו חז"ל: "לא חרבה ירושלים אלא שלא הוכיחו זה את זה", כי כשאין אמונה בזולת ואין אהבה – גם אין תוכחה וממילא אין אפשרות לאחדות אמיתית באומה והאומה מתפוררת לרסיסים.  

4. הלכות תוכחה

עד כאן התברר עד כמה התוכחה חשובה ומשמעותית אלא שיש לדעת שמדובר במלאכה קשה מאוד. לא מספיק להטיח את האמת מול האדם החוטא - התוכחה צריכה לחדור ללבו של האדם, לגרום לו להשתחרר מתפיסותיו הקודמות ולשנות את דרכיו. במידה והתוכחה איננה טובה לא די שהיא לא תועיל אלא שהיא תזיק ותגרום חלילה לשנאה.[28]

כדי להחזיר את האדם מהחטא שהוא שקוע בו יש לדעת מה להגיד, באיזה זמן ובאיזו צורה. על כך אמר ר' עקיבא כבר בדורו: "תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח..."[29] שכן מלאכת ההוכחה היא סוגיה עמוקה ורחבה. בפסוקים הראשונים בפרשתנו ובמקומות נוספים אנו מוצאים מספר עקרונות שיבארו לפנינו את הדרך הנכונה בה ניתן להוכיח.

• א. היסוד הראשון והמשמעותי ביותר הוא שיש להפגין כבוד כלפי האדם שאותו מוכיחים. גם אם יש ביקורת – צריך להבהיר שאין כאן ביקורת כללית על כל האישיות אלא היא נובעת מתוך הערכה לאדם שאמנם עשה מעשה שלילי אך בעיקרון הוא אדם טוב המסוגל אף לתקן את חסרונותיו.

לכן בפתיחת הספר כשמשה מונה את כל החסרונות של ישראל יחד הוא עושה זאת ברמז בלבד ולא באמירה מפורשת: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב, אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע".  חז"ל מצאו שכל מקום המצוין פה רומז לאיזה חטא שהתרחש בתקופת המדבר.[30] ומדוע נכתבו הדברים ברמז? מבאר רש"י: "לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל".[31] כמו כן מציינת את התורה את הזמן המדויק בו נאמרה תוכחה זו: "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש". ללמדך ש"שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה" ומדוע? "כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו". התוכחה החוזרת ונשנית משדרת לאדם שאותו מוכיחים שהוא גרוע וחסר ערך. לכן העדיף משה לרכז את התוכחות דווקא לפני מותו.

ביטוי משמעותי לכך מצאנו בתוכחת ירבעם לשלמה המלך, אמרו חז"ל: "אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה ירבעם למלכות? מפני שהוכיח את שלמה, ומפני מה נענש? מפני שהוכיחו ברבים".[32] ירבעם הוכיח את שלמה בצדק. הוא חשף את הפגמים שבמלכות שלמה ובזכות הצדק שבדבריו זכה לסחוף אחריו חלקים גדולים מישראל ולמלוך עליהם. אך ירבעם לא הוכיח את שלמה בסתת אלא בייש אותו ברבים, תוכחתו היתה "תוכחה של חטא"[33] והתורה מצווה: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא!".[34] אסור לבייש את האדם שאליו מופנית התוכחה שהרי גם האדם שצריך לתקן יש בו הרבה דברים טובים ולכן יש לדעת שחובה לשמור על כבודו של מקבל התוכחה ולא לתת לו תחושה שהוא חסר כל ערך. התוכחה של שלמה ברבים מלמדת על כך שירבעם זלזל במעלותיו של שלמה וביתרונותיו, ממילא לא רק שהתוכחה לא התקבלה אלא שירבעם לא זכה לקבל מהטוב הגדול העצום שקיים בשלמה המלך ולכן נענש בחומרה.

• ב. כהמשך ליסוד הראשון שבו למדנו שיש לכבד את מקבל התוכחה, למד אותנו משה שחובה על המוכיח להוסיף גם דברי עידוד ושבח על הדברים הטובים הקיימים באדם. לכן יחד עם דברי התוכחה מצרף משה גם דברי שבח לישראל: "י[ו]סף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם!" וכן נהג משה בסוף ספר דברים: "לפי שאמר משה לישראל דברים קשים, מזי רעב ולחומי רשף... מחוץ תשכל חרב... ובחורב הקצפתם... ממרים הייתם... חזר ואמר להם דברים של נחומים, וזאת הברכה..."[35].

• ג. יסוד נוסף ב'הלכות התוכחה' הוא שיהיה חיבור ואמון בין המוכיח למקבל התוכחה. עיקרון זה מצאו חז"ל בכך שהתורה מדגישה שמשה המתין בתוכחה עד שיכבוש את סיחון ועוג: "אחרי הכותו את סיחן מלך האמרי...". ומבארים חז"ל: "אמר משה, אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצה הארץ, יאמרו מה לזה עלינו? מה היטיב לנו? אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה שאין בו כח להכניסנו לארץ! לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם, ואחר כך הוכיחן...".[36]

• ד. עוד יש לוודא שהתוכחה תבוא בצורה מסודרת מתוך מנוחה וישוב הדעת, רק שאין דעתו של האדם מוטרדת הוא יוכל להקשיב כראוי לדברים. לכן, מבאר המדרש שמשה המתין ורק לאחר כל המלחמות כש"נתישבה דעתם [של ישראל] הוכיחן כדי שיקבלו תוכחה, שאינו דומה מקבל תוכחה מתוך ישוב דעת כמקבל תוכחה מתוך טירוף הדעת".[37]

• ה. המהר"ל[38] מפנה לדברי רש"י בקהלת[39] שבכל מקום שהתורה נמנעת מלכתוב שהנביא מדבר אל העם (כמו: "וידבר משה...") אלא מציינת את דברי הנביא מבחוץ (כמו: "אלה הדברים אשר דיבר משה..."), היא רומזת לדברי תוכחה. נראה לבאר שעל המוכיח להשתדל כמה שיותר שהדברים יוצגו כמציאות אובייקטיבית ולא כעניין אישי שלו. לכן טוב להציג לפני האדם את המציאות עצמה ולבקש ממנו להכריע בדין. כך נהג נתן הנביא כשהוכיח את דוד המלך על חטאו בחטא דוד ובת שבע[40] וכך גם נהג הנביא עם אחאב ששלח את מלך ארם. רק לאחר שמלכים אלו פסקו את הדין לעצמם הוכיח אותם הנביא.[41]

• ו. נקודה משמעותית מאוד היא שהמוכיח יחזור בתשובה בעצמו ויהיה נקי לגמרי מהחטא. לכן אומרים חז"ל שרק שמואל ומשה יכלו להוכיח כראוי: "שלא ראו להוכיח את ישראל עד שהוכיחו את עצמן תחלה. משה אמר לא חמור אחד מהם נשאתי, והיה אותו דבר כנגד ששים רבוא, ולא היה לאחד מהן פתחון פה להשיבו מפני שלא היה בידו מאחד מהן הנאה של כלום. ושמואל אמר את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי (שמואל א' י"ב), והיו כל ישראל עומדין ולא היה אחד מהן משיבו דבר, שלא היה נהנה מהן כלום...". ה'שפת אמת' לומד זאת מציווי התורה "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" – "כתבו המפרשים להיות המוכיח בכלל התוכחה, פירש לידע שיש לו חלק בהחטא, כמו שכתוב "ולא תשא עליו חטא", פירוש שלא להשליך כל החטא על החוטא רק להתערב עצמו ולשוב על זה, וממילא ירגיש גם חבירו ויתעורר בתשובה... וכמו שהאדם מיגע עצמו להכניס אהבת ה' בלבו, כן יכניס אהבת ה' בלב חבירו...".[42] דוגמא מובהקת לכך מצאנו בתוכחת המלך ירבעם.[43] הנביא שבא להוכיח אותו הצטווה בפירוש שלא יהנה מדבר בממלכת ישראל. הוא בהתחלה מצליח לעמוד בציווי אך לאחר מכן מתפתה לאכול אצל הנביא הזקן מבית אל. נראה לבאר שהנביא בא ללמדנו שלא ניתן להוכיח כאשר אתה נהנה מהאדם שאותו אתה מוכיח. עצם ההנאה מלמדת על סוג של שייכות לחוטא ולחטא ואי אפשר להיות גם מעורב בחטא וגם להוכיח את האדם האוחז בו.

ישנם עוד פרטים רבים בדבר אך ציינתי רק את הנקודות העיקריות. התורה רומזת שלאחר תוכחה מעולה שכזו ישראל קבלו את התוכחה וממילא זכו גם לברכה: "אמר לו הקב"ה למשה: הואיל וקיבלו עליהן תוכחותיך צריך אתה לברכן, מיד חזר וברכן, מנין? שנאמר: "ה' אלקיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב...".

5. תוכחה בימינו

למדנו כמה חשובה התוכחה, כמה היא משמעותית לקיום ונצחיות האומה ועד כמה היא זאת שבונה את היחס הנכון בין חלקי העם. אמנם גם ראינו עד כמה היא קשה ומסובכת. בימינו שמעלת הדור גדולה היא מאוד והדעת ב"ה התרבתה בעולם הרי שהדברים מקבלים משנה תוקף. אמנם אין להתייאש ולזנוח את התוכחה באופן מוחלט. לפי ערך ההעמקה, הטהרה, והבירור הפנימי יוכלו לצאת מפינו דברי אמת עדינים וישרים שיעניקו חיים לכלל האומה.

[1] כמובן דבריו על פי ה'. בעניין מדרגת הנבואה של ספר דברים אכמ"ל.

[2] דברים רבה.

[3] משלי פרק כד.

[4] נתיב התוכחה פרק א'.

[5] "איש אשר כברכתו ברך אותם"

[6] נראה שניתן לומר שהעונש הוא בגלל שלא קיבל את התוכחה שאם היה מקבל הרי שהיה משתנה ומתקדם גם ללא העונש.

[7] ולכן אני לא כולל בעניין זה את התוכחה של שרה לאברהם וכן של יעקב ללבן .

[8] משלי פרק ג'.

[9] יהושע כד.

[10] מלבד שהדור היה שקוע בחטא ולא רצה להאזין לתוכחה ניתן להוסיף שבמצב כה מפולג כמו בתקופת השופטים התוכחה איננה אפשרית גם כי ישראל אינם מאוחדים וכל אחד שלא יהיה במעמד התוכחה יטען – אם היו מוכיחים אותי הייתי עונה כך וכך ולכן התורה מדגישה שמשה הוכיח את "כל ישראל" יחד, שלא יטענו כך. ועוד אומר האור החיים חייבים להוכיח את כלל ישראל יחד שכן אם יוכיח רק קבוצה אחת תצא התמרמרות – "מדוע מוכיחים דווקא אותי? וכי כל האחריות היא עלי?" לכן יש להוכיח את כל הנוגעים בדבר.

[11] שופטים פרק ו' ושם פרק י'.

[12] שמואל א, יב.

[13] יומא כב:

[14] שמואל א' פרק ז'.

[15] שמואל ב' פרק יב'.

[16] שמואל א' פרק טו'.

[17] שמואל ב פרק ז'.

[18] מלכים א' יא'.

[19] מלכים א' ,יג'.

[20] שם פרק יד'.

[21] ביטוי חזק לזה אנו מוצאים ברדיפת אחאב אחר אליהו. כמובן שהיו עליות וירידות בעניין זה – רק ציינתי את המהלך הכללי ויש הרבה להאריך.

[22] ילקוט שמעוני א, תתקלב.

[23] שבת נו.

[24] בעין איה מבאר הראי"ה שגם אם האדם חושב שלא תועיל התוכחה – עליו להוכיח מכיוון שהדברים יכולים לפעול בסתר ואף להשפיע לדורות הבאים ולכן לעולם אין לזלזל בערך התוכחה. במיוחד זהו תפקידם של אנשי הרוח לאזן את הכוחות השונים באומה שבאופן טבעי סוטים מהאיון הישר וליישר אותם לפי הדרך הנכונה.

[25] . על כך אמרו חז"ל: "'אלופינו מסובלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותנו' (תהלים קמ"ד, יד) רֵישׁ לָקִישׁ מְסָרֵס קְרָא: בְּשָׁעָה שֶׁהַגְּדוֹלִים סוֹבְלִים אֶת הַקְּטַנִּים, אֵין פֶּרֶץ שֶׁל גָּלוּת, דִּכְתִיב: וּפְרָצִים תֵּצֶאנָה. וְאֵין יוֹצֵאת שֶׁל גָּלוּת, דִּכְתִיב: שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ. וְאֵין צְוָחָה שֶׁל גָּלוּת, דִכְתִיב: הִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי, וּכְתִיב: וְצִוְחַת יְרוּשָׁלָיִם עָלָתָה". (איכה רבה, פתיחתא א, ו). ומכלל לאו אתה שומע הן...

[26] יש לציין שכבר במשפחתו של דוד אנו מוצאים סדקים בנקודה זו: בעקבות המעשה שעשה אמנון בתמר, אבשלום אחיה לא מדבר אתו מטוב ועד רע – וביאר המלבי"ם במקום שחוסר הדיבור מבטא את שיא המחלוקת והפירוד בתוך המשפחה: "מרוב שנאתו לא הוכיחו ע''ז בדברים רעים על העינוי, שאז אם היה מוכיחו והיה מפייסו בדברים היה סופו טוב, וזה שכתוב "למרע ועד טוב", אבל משנאתו לא רצה כלל לדבר מזה רק שמר משטמה בלבו להנקם ממנו לעת מצוא...". ועוד אמרו חז"ל שאדניה חטא כי לא הוכיחו דוד ותיקן את דרכיו.

[27] מלכים א, יב.

[28] וכמו שהזהיר החכם: "אל תוכח לץ פן ישנאך".

[29] ערכין טז: ועיין נתיב התוכחה פרק ג' באריכות.

[30] עיין גור אריה שהוכיח את דברי חז"ל מכך שהתורה פותחת במילים: "אלה הדברים..." ולא מציינת אף דבר! אלא שיש פה רמז לתוכחה.

[31] כמובן שהיו תוכחות רבות שנאמרו בפירוש אלא שכאן משה ריכז את כלל התוכחות יחד ולכן הם נאמרו ברמז כדי לא להחליש (גור אריה).

[32] סנהדרין קא

[33] חידושי אגדות ח"ג. סנהדרין קא.

[34] ויקרא יט, יז.

[35] מיכה פרק ז, תקס ועיין רמב"ן בהקדמתו לספר.

[36] לדעתי, נקודה זו מתחברת לכך שההוכחה הטובה ביותר היא דווקא לפני מותו של המוכיח: "שלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו" שכן התוכחה לא נועדה ליצור ריחוק אלא קירוב בני האדם.

[37] מדרש תנאים בשינוי לשון קל. וכן בספורנו.

[38] גור אריה במקום

[39] "כל מקום שנאמר דברי אינו אלא דברי תוכחות, (דברים א) אלה הדברים אשר דבר משה, (שם לב) וישמן ישורון, (עמוס א) דברי עמוס (שם ד) שמעו את הדבר הזה פרות הבשן, (ירמיה א) דברי ירמיהו (שם לו) שאלו נא וראו אם יולד זכר וגו', (שמואל ב כב) אלה דברי דוד (שמואל ב כג)

[40] שמואל ב', יב.

[41] מלכים א' פרק כ'.

[42] קדושים תרמ"ג. וכבר ידוע ומקובל מרבנו הרב צבי יהודה שהיה אומר על אמרת חז"ל: "כל שיש בו יראת שמיים דבריו נשמעים" – שקודם הם נשמעים לאדם עצמו".

[43] מלכים א', יג.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.