נְקֻדָּה טוֹבָה
ידועה ומפורסמת היא תורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן, אשר מהווה עיקר גדול בעבודת ה' לפי תורתו של רבי נחמן מברסלב:
דַּע כִּי צָרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה וְזֶה בְּחִינַת "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ"... וְכֵן צָרִיך הָאָדָם לִמְצא גַּם בְּעַצְמוֹ... כִּי צָרִיך הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ"ל וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב, עַל יְדֵי זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה בִּבְחִינוֹת "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ" כַּנַּ"ל... כְּמוֹ כֵן הוּא אֵצֶל הָאָדָם בְּעַצְמוֹ, שֶׁצָּרִיך לָדוּן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת וְלִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עֲדַיִן
כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ שֶׁלּא יִפּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, רַק אַדְּרַבָּא יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ, וִישַׂמַּח אֶת נַפְשׁוֹ בִּמְעַט הַטּוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ אֵיזֶה דָּבָר טוֹב. וּכְמוֹ כֵן צָרִיך לְחַפֵּשׂ עוֹד, לִמְצא בְּעַצְמוֹ עוֹד אֵיזֶה דָּבָר טוֹב.
ר' נחמן מלמד שאדם הנמצא בעצבות ומוצא את עצמו מלא פגמים ונגעים, צריך לחפש ולמצוא בעצמו נקודה טובה, והיא אשר יכולה להחיות ולשמח אותו. לפי ר' נחמן, די למצוא רק נקודה אחת של טוב, והיא שמהפכת הכול. ייחודה של הנקודה הוא שאין לה כל ממד- לא אורך, לא רוחב ולא עומק, והיא אינה מתפשטת כלל במציאות, ובכל זאת יש לה קיום. לכן רבי נחמן אף מדקדק ואומר, שאף על פי שהאדם מוצא בעצמו נקודה טובה, בכל זאת, גם היא מלאה פגמים ומחשבות זרות. כלומר, גם אם ממדי ההתפשטות של אורך, רוחב ועומק שבה, עלולים גם הם להיות טמאים, למרות כל זאת, באמצעות הנקודה הזכה שכמעט אינה תופסת מקום, הכול יכול להתהפך מכף חובה לכף זכות.
פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה
רבי נתן מנמירוב, תלמידו של רבי נחמן, מסביר שכל היסוד של תורה רפ"ב, 'מעט טוב', הוא כמו דין פרה אדומה[א]. פרה אדומה היא "חוקת התורה", מפני שמתגלה בה דבר פלאי, שהיא פועלת שני דברים מנוגדים. מצד אחד היא מטהרת טמאי מת, ומצד שני היא מטמאה את הטהורים, את מזה מי החטאת: "וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב. וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב"[ב].
פעולתה של פרה אדומה בטהרת טמא מת היא כמו פעולת הנקודה הטובה שבתורה רפ"ב. הנקודה הטובה מטהרת ומחייה את האדם שהוא כמת בעיני עצמו, ואין לו שום חיוניות דקדושה. אותו אדם, לגודל פשעיו וחטאיו, מרגיש רחוק לגמרי מה' יתברך, אך על ידי התורה של לימוד הזכות הוא יכול להיטהר, לצאת מן השאול שבו הוא נתון, ולחזור לחיים מטומאת המוות שלו.
למרות כל זאת, לפי דברי רבי נתן, אותו אדם שכבר נעשה טהור ויצא מהדכדוך ומהייאוש שהיה נתון בהם, יכול להיטמא, כביכול, מלימוד הזכות שעלול להוליד באדם התנשאות והתפארות. הרי אם אדם כזה יחזיק את עצמו במדרגת הטוב, הוא עלול ליפול לגדלות ולגאווה, כמו שאמרו רז"ל: "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע"[ג]. לימוד הזכות עלול להוליד אף בטלנות. אם אדם מלמד על עצמו זכות, כיוון שהוא מוצא שגם בלי לשאוף יש בו נקודות טובות רבות והן המכריעות את הכול, הוא אינו מרגיש שעליו לעמול ולעבוד, ואין לו כל מוטיבציה לדרוש ולתבוע מעצמו לשאוף לגדולות.
בקשתנו בתפילה "וטהר לבנו לעבדך באמת", רומזת לשני הצדדים בלימוד הזכות, אשר מטהר את האדם המיואש, אך מטמא את הטהור. מצד אחד, כאשר אדם מרגיש רחוק מה' יתברך בבחינת טמא מת, ואין לו חיוניות לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, הוא מבקש שהקב"ה יטהר אותו על מנת שלא תהיה בו בחינה של מיתה. מצד שני, כל החיוניות הזו, צריך שתהיה מנותבת "לעבדך באמת", במלוא השאיפה והמוטיבציה, שלא ניפול לגדלות או בטלה.
וְהָסֵר שטָן מִלְפָנֵינוּ וּמֵאַחֲרֵינוּ
בתחילת ספר מסילת ישרים אומר הרמח"ל, שבעולם הזה האדם נתון במלחמה חזקה. מלחמה מקדימה ומאחור, שעליה אנו מתפללים "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו". למשל- העושר מכאן והעוני מכאן. מקדימה- העשירות היא ניסיון גדול, הדורשת מן האדם לעשות עם הכסף את הדברים הראויים, ולא להגשים ולהשפיל עצמו. מאידך גיסא, מאחור, העוני אף הוא ניסיון גדול.
מלבד העושר והעוני בגשמיות שהם ניסיונות הבאים לאדם מבחוץ, יש עושר ועוני בחיוניות דקדושה הפנימית. בתחילה האדם הוא עני בחיוניות דקדושה. הוא חש טמא, חוטא ומלא רוע. עוני זה הוא חיסרון גדול מפני שהוא מפיל את האדם מטה-מטה. אך כאשר האדם מגלה בעצמו נקודות טובות ומבין שהוא עשיר גדול, עושר זה עלול להיות שמור לבעליו לרעתו.
כל אדם צריך לתת את לבו לכפילות הפנים הזו, שבלעדיה אי אפשר לצמוח בעבודת ה'. מחד גיסא, האדם צריך לדעת מתי לחזק את עצמו. מאידך גיסא, עליו לדעת מתי לתבוע מעצמו עוד ועוד. ההבדל בין השניים הוא כחוט השערה, וכל טעות קטנה עלולה להביא לכישלון כוח. אך ככל שהאדם מדייק, עבודתו נעשית שלימה יותר. האדם צריך היכרות גדולה עם שני הצדדים על מנת לדייק ולא להחטיא. עליו להכיר את הנפילה וההתמוטטות שיכולות להיות בקרב מי שהוא טמא מת ונדרש להתקדם ולפעול. מצד שני, עליו להכיר את החיסרון ורפיון הידיים שעלולים להיות למי שאפשר לתבוע ממנו התמסרות קודש בלב ונפש לעבודת ה', ולא נתבע לכך[ד].
לאחר שהאדם מכיר את שני הצדדים הללו- את גודל המעלה לחזק את מה שצריך חיזוק, ואת גודל המעלה לתבוע, עליו להכריע מתי לנטות לכאן ומתי לשם, ומתי יש להשתמש בשניהם. קשה מאוד לאבחן זאת על עצמנו, ועוד יותר על אחרים. כל מי שעוסק בחינוך, בייחוד בדור הזה, נתון בקושי התמרון שבין שני הצדדים הללו- מתי הוא מוצא נקודה טובה, ומתי הוא תובע ומעורר את כל מלוא המסירות, החשק והשייכות לעשיית קודש.
סְגֻלָּה וּבְחִירָה
עומק הפרדוכסליות של פרה אדומה המטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים, מוסבר כיחס שבין הבחירה לסגולה. כל עניינה של טומאת מת, שהיא קיימת מעבר לאדם. אפילו אם האדם הוא צדיק ולא חטא לעולם, בכל זאת, יש בו טומאת מת. כך בלשון חז"ל – "ארבעה מתו בעטיו של נחש"[ה], כלומר, שמצד מעשיהם הכול מושלם, ובכל זאת יש מוות. המוות אינו תלוי בבחירה של האדם, אלא הוא מתקבל בירושה המצויה באדם בעטיו של נחש, אפילו אם הוא יבחר בטוב. המיתה באה מצד הדרגה של עצם קיומנו שלאחר חטא אדם הראשון, ולא מצד הבחירה.
כמו המוות, כך גם טהרת פרה אדומה המטהרת מן המוות בעצמו, שייכת למה שלא תלוי כלל בבחירתו של האדם. הנקודות הטובות, המטהרות מטומאת המוות, אף הן לא תלויות כלל בבחירה, בבחינת "זה לעומת זה עשה האלוקים", אלא הן שייכות לסגולה. הרי אפילו מי שהוא רשע גמור, ודאי עשה ולו מעט טוב בימיו שהרי "מידה טובה מרובה ממידת פורענות"[ו]. אם על החטא אנו אומרים שאין צדיק בארץ שינצל ממנו, קל וחומר שאין רשע שאין בקרבו טוב. משמע, נקודת הטהרה, הטוּב והדבקות האלוקית, כמו נקודת המוות, אינן תלויות בבחירת האדם אלא הן נמצאות בו עמוק וקודם מטומאתו של נחש. זו הסגולה הפנימית המתגלה בפרה האדומה, ובחיים השוצפים בפנימיותה.
פרה אדומה היא "חוקה", כמו שהסגולה היא חוק אלוקי עליון, שלא תלוי בבחירתנו. לעומת זאת, הבחירה תלויה באדם, ולכן היא בבחינת "משפט". כל טהרת פרה אדומה, שהיא מגלה את הסגולה הפנימית הזו. בכך היא הופכת את הטומאה שאינה בבחירה לטהרה שבסגולה. אלא כאמור, אם משתמשים יותר מדי בסגולה זו, עלול להיות רפיון של תביעת הטוב, ומיד יש לפעול במלוא הכוח כטהרת מזה מי החטאת.
וְטָהֵר בָּעָרֶב
פרשת פרה אדומה מופיעה בפתיחה לפרשת חוקת בספר במדבר, המתארת את תחילת הכיבוש לקראת הכניסה לארץ ישראל. הסמיכות של טהרת הפרה לגאולה מופיעה אף בפרשת פרה הסמוכה לפרשת החודש שאנו קוראים בארבע פרשיות. הסמיכות זו מלמדת, שטהרת פרה אדומה מכינה לגאולת ניסן. אף על פי שהגאולה אינה תלויה בתשובה, בכל זאת נאמר "מעמיד עליהם מלך קשה כהמן ועושים תשובה"[ז]. זאת מפני שהתשובה היא עומק התוכן של הגאולה, ואין גאולה בלא תשובה.
דורנו, דור שכולו חייב, הוא דור הגאולה, ובנו מתגלה מדרגת טומאת מת, שאנו חשים את ריחוקנו וטומאתנו. אך לפני שאנו עוסקים בצחצוחי טהרה קלה עד הערב, עלינו לטהר את עצמנו מטומאת המת שבנו באמצעות התחזקות בכך שה' עמנו ושאנו מלאים טוּב.
בשם רבי נתן מובא - "על כל כף של התעוררות צריך חבית של התחזקות". זו הסיבה שתורתו של רבי נחמן מברסלב מתפשטת בדורנו, כפי שאמר רבי נחמן בעצמו- "האש שלי תוקד עד ביאת המשיח". אך כאשר המשיח יבוא ותתפשט הטהרה, לא יהיה עוד צורך בעבודה בדרך של התחזקות אלא בדרך של התעוררות ותביעה להגיע אל מדרגות גבוהות יותר.
בעניין זה יש מחלוקת גדולה בין רבותינו ביחס לעוברי עבירה בדור שלנו. היו כאלה שעסקו במלחמה עצומה כנגדם ותבעו מהם שילכו בדרך התורה. ולא רק שלא לימדו עליהם זכות, אלא עסקו בלימוד חובה. לעומתם, היו מרבותינו, שמימיהם אנו שותים, ובעיקר מרן הרב קוק זצ"ל, שהתייחסו באריכות אפיים מופלגת ובמאור פנים מיוחד לאנשים שהתרחקו, מבלי להביט כמעט כלל על מעשיהם הרעים. הרצי"ה הרבה לדבר על שני אלפי"ם- אהבה ואמונה, העומדים לפני הכול. האהבה קודמת לאמונה, ואמונה קודמת לקיום מצוות. האהבה שיש לנו לכל יהודי באשר הוא, שייכת לעניין הסגולה והטהרה מטומאת המת. אהבה זו אינה שייכת לבחירה אלא לנקודות הטובות המצויות בכל אחד. איננו אוהבים את הרחוק על מנת לקרב אותו לתורה אלא אנו אוהבים אותו כפי שהוא, מצד הסגולה. אהבה זו מולידה עמה לימוד של אמונה, אך אין בה, בראשית הדרך, תביעה לקיום מצוות. בנוסף לדגש על הסגולה והמאור הפנימי, יש בתורת מרן הרב קוק זצ"ל גם מקום לדרוש ולתבוע לשינוי ועשייה, ולכלכל את שני המישורים הללו יחד.
בהקשר הלאומי, שעה שאנו עומדים שנית בשער הכניסה לארץ, אנו צריכים לעבור תהליך של טהרה פנימית על מנת שנוכל לזכות לבוא אל הקודש. הטהרה המביאה אל הקודש היא כמעשה טהרת פרה אדומה, שיש בה נשיאת הפכים. בטהרה זו עלינו לפעול בשני מישורים ולהחזיק בשתי הקצוות. ראשית לכול, עלינו להרבות בהתחזקות- במאור פנים, קירוב וראיית הטוב, ולטהר מהחולשה הממיתה של המחשבות, שכביכול עמנו לא ראוי לגאולה. כמו מלאכת הזאת אפר הפרה האדומה, עלינו להתחזק בידיעה שאנו מלאים נקודות קודש אשר בכוחם להכריע הכול לכף זכות, "כי גדול בקרבך קדוש ישראל"[ח].
מלבד ההתחזקות, עלינו לפתח בקרבנו את ההתעוררות והעבודה. פעמים רבות תנועות של הידברות נעשות מלאות בטלה וטומאה בעצמן, כמו מזה מי החטאת שבא לטהר, אך נעשה טמא בעצמו. לא די במאור פנים וראיית הטוב, אלא מתוך כך יש לפעול בהתעוררות ובתביעה למעשים. ה"נקודות הטובות" הן שמכריעות מכף חובה לכף זכות, אך יחד עימן, יש עוד להתקדם, לפעול ולשוב בתשובה.
התביעה לשינוי ועבודה היא עצמה מגיעה מאותו מקום של אמון בלתי מסויג בטוּב ובאלוקיות הגנוזים בנקודה הפנימית שבקרבנו, המלאה קודש. ודאי שאנו רוצים שמירת שבת, קדושה, טהרה, צניעות וכל מידה טובה. יחד עם זאת אנו מבקשים, שכל אלו יבואו מתוך שייכות עמוקה, ולא כמצוות אנשים מלומדה. התביעה הקשה ביותר שעלינו להעמיד בפנינו היא שנהיה נאמנים לעצמנו באופן מלא ושלם. נאמנות זו שייכת ונובעת מלימוד הזכות, שיש ה' בקרבנו, ולא ניתן להפריד בין השניים. רק כשאוחזים בשני הצדדים המנוגדים הללו- בראיית הטוב ובעשיית הטוב, ניתן להיטהר טהרה גמורה, הן מטומאת המת והן מטומאת טהרת הפרה.
עלינו לעבור תהליך טהרה כפול פנים. מצד הסגולה, עלינו לתת אמון רב בעצמנו, שיש בנו יכולת פנימית לדייק, לא להחטיא ולהאיר. מצד הבחירה, אנו צריכים לבחון ולהעמיק במה שעומד לנגד עינינו, לפעול ולתקן. ממש כמו מזה מי הפרה המטהר מטומאת מת, ויחד עם זאת נטמא עד הערב, רוחץ עצמו במים, ורק לאחר כל זאת, יכול הוא לבוא אל הקודש בטהרה שלימה.
[א] ליקוטי הלכות הלכות השכמת הבוקר א יב: "ואחר כך קורין פרשת פרה שהוא בחינת תשובה בחינת תבוא אמו ותקנח על בנה כי על ידי הנקודות טובות שמוצאין על ידי זה נכנע הרע בחינת עמלק. ועל ידי זה זוכנן באמת לתשובה כנ"ל. וזה בחינת פרה אדומה תמימיה. אדומה דא דינא קשיא. תמימה דא דינא רפיא. דהיינו כשהוא בבחינת דינא קשיא שמתגבר הרע ח"ו שזה בחינת דינא קשיא ח"ו. אזי צריך לרפות הדין על ידי שמוצא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין. וזה בחינת אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול. כי הנקודה טובה היא בחינת יונה תמה שאין בה שום מום. כי היא נאה ויפה בחינת שחורה אני ונאוה וכו' כנ"ל. וזה בחינת מטהר טמאים ומטמא טהורים. כי זאת הבחינה מה שדן את עצמו לכף זכות ומוצא בעצמו נקודות טובות. זאת הבחינה מטהרת טמאים ומטמא טהורים. כי מי שהוא במדריגה התחתונה צריך דוקא למצוא זכות בעצמו כדי שלא יפול לגמרי ח"ו. ועיקר טהרתו ותשובתו על ידיה דייקא כנ"ל. אבל מי שהוא טהור כשיחזיק עצמו במדרגת הטוב בודאי נפגם על ידי זה כי יפול לגדלות ח"ו. וכמו שאמרו רז"ל אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע. על כן אמרו כרשע ולא רשע גמור ח"ו. כי אסור להחזיק עצמו לרשע גמור ח"ו רק אדרבא כשנדמה לו שהוא רשע גמור ח"ו ואפילו אם האמת הוא כך ח"ו. אף על פי כן צריך לחפש ולבקש למצוא בעצמו נקודה טוב לבל יהיה ח"ו רשע גמור כנ"ל. ועל ידי זה נטהר וזוכה לתשובה כנ"ל. וזה בחינת מטהר טמאים ומטמא טהורים כ"ל".
[ב] במדבר יט כא-כב.
[ג] נדה ל ע"ב
[ד] שני הצדדים הללו, באים ליד ביטוי בהדרכתו של ר' נחמן מברסלב- שאדם צריך להיות בקי ברצוא ובקי בשוֹב, ליקוטי מוהר"ן קמא ו.
[ה] שבת נה ע"ב
[ו] סנהדרין ק ע"א
[ז] סנהדרין צז ע"ב
[ח] ישעיהו יב ו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
