תשובת הרב אס"ף בנדל
אכיש ושאר סרני פלשתים נחלקו בשאלת נאמנותו של דוד – אכיש טען שדוד נאמן בפלשתים וילחם בשאול. הסרנים סברו שדוד הוא 'גיס חמישי' אשר ילחם נגד הפלשתים. ברור כי במחלוקת בין אכיש לבין השרים, צדק אכיש – דוד לא היה נלחם נגד עם ישראל, אלא נגד הפלשתים. כן מבאר הרלב"ג בפרק הבא - "יש לשאול איך הסכים דוד ללכת עם אכיש להלחם עם ישראל אלא שהתר זה הספק איננו ממה שיקשה וזה כי דוד הוכרח למלאת מצות אכיש מצד היותו תחתיו ומפני מה שגלה לו שהוא תמיד פושט על ישראל להראות לו כי נבאש דוד את עמו והנה היתר מחשבת דוד בלכתו להיות לשטן לפלשתים ולסכל עצתם על ישראל כי זה ממה שיקל לו עשייתו אחר שהם בוטחים בו".
כלומר, מה שהיה אמור להיות, זה שדוד יפיל את פלשתים מתוכם, כל ישראל יראו כיצד ה' לא ענה עוד לשאול בשום צורה, שאול לא עמד בפני הפלשתים, ורק דוד הוא זה שניצח אותם פעם נוספת. ואז ימליכו את דוד ויונתן יהיה לו למשנה. ובנוסף – לו היו הדברים מתנהלים באופן זה, לא היה צורך שישראל יפסידו במלחמה, רבים יהרגו, וההתמודדות מול פלשתים תוסיף ותקשה עליהם. המעבר יכל להיות חלק הרבה יותר – על ידי ניצחון על הפלשתים באמצעות דוד, ולא על ידי הפסד צורב וקשה לפלשתים.
אך חטא דרישת שאול בבעלת האוב שינתה את כל מעמד העניינים. זהו היה השלב בהיסטוריה שהיה על שאול להרפות מן המלוכה באופן סופי. אך הוא, שראה הכרח להמשיך לאחוז בה, הבין שזהו פיקוח נפש לאומה אם לא ימשיך להיות מלך, ולשם המשך מלכותו צריך הוא אף לשאול באוב. זהו המעמד המביא לידי בשורת החורבן הנוראה (יט): "וְיִתֵּן ה' גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים". ואכן, רק בעקבות פרשת האוב ושאול חוזר הנביא להמשך המאורעות של דוד אצל הפלשתים – פתאום מופיעה התנגדות של השרים אל הצטרפות דוד. אכיש משתכנע, וכך ניצלים פלשתים מהפסד בטוח. זוהי הדרך האלוקית לביצוע הגזרה כנגד שאול.
העובדה שרק בעקבות חטא בעלת האוב נגזר דינו של שאול למות מפורשת, ומודגשת בדברי הימים א י, יג-יד: "וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּה' עַל דְּבַר ה' אֲשֶׁר לֹא שָׁמָר וְגַם לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ: וְלֹא דָרַשׁ בַּה' וַיְמִיתֵהוּ וַיַּסֵּב אֶת הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן יִשָׁי".
לסיום נביא מדברי ר' יצחק עראמה אומר בעקידת יצחק (שער כו) שאף הוא מבאר כי דוד תכנן להילחם עם שאול נגד פלשתים ולא להיפך. בהקשר זה הוא עומד על גדלותו של דוד ועל גודל קרבתו לה':
"ועתה פקח עיניך וראה כמה נתעצמה בידו זאת התכונה השלמה ואיך הסכימה עמו דעת קונו בה במלחמת אכיש מלך פלשתים עם שאול וכל ישראל (שם כ"ח) כי הוא כבר היה שם בצרה עצומה בעיני לא ראיתי כמוה בכל הבאות עליו מיום היותו לאיש לפי הראוי והמחוייב מדרך השכל והוא כי אכיש שקרא לו ללכת עמו למלחמה עם שאול מלכו וחמיו ועם עם ה' כלו היוצאים עמו ואוי לו אם יודה לבא עמו ואוי לו אם לא יודה והוא כבר קבלו בארצו ומקומו בברחו מפניו וגמל עמו חסד ואמת. ואין לומר שהיה בדעתו להלחם עם עם ה' אלהיו ולא ג"כ ליהפך אל האויב כי תהיה בגידה גדולה. והנה הוא ע"ה קבל עליו לבא עמו בהשענו על אלהיו יסבב פני הדבר אל אשר יהיה הישר והטוב לעשותו וכן עשה כי עיני ה' אל צדיקים ולא יאונה להם כל און ונתן בלב עבדי אכיש שיחזיקוהו בבוגד ויאמרו לאדוניהם במה יתרצה זה אל אדוניו הלא בראשי האנשים האלה (שם) והמלך על כן צוה לו לשוב וכבר הפציר בו דוד ולא קבלו. וכבר הוציאו האל ית' משני הענינים. ואחשוב שלזה נתנבא באומרו אל שאול מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך (שם כ"ד) לומר כי מן הרשעים האלו עבדי אכיש יצא רשע החשד הזה וימנעוני מצאת עמהם למלחמה אשר תפול בה. ויראה כי לזה כוון במה שאמר בדברי הימים (א' י"ב) וממנשה נפלו על דוד בבוא עם פלשתים על שאול למלחמה ולא עזרום כי בעצה שלחוהו סרני פלשתים לאמר בראשינו יפול אל אדוניו שאול. וזו היא מדה שלימה בכל כיוצא בזה כשיגיע האדם אל סוף מה שבידו לעשות יבטח בשם ה' וישען באלהיו יגמר בעדו ע"י התפלה והתחינה אליו ית' והוא בהשגחתו ישמע בקולו ויגמר בעדו כמו שעשה לדוד בזה שהצילו מנפול בידי חטא ובגידה..."