תשובת הרב אס"ף בנדל
נושא אילמותו ופתיחת פיו של יחזקאל חוזר ונשנה לאורך הספר. בעניין זה מקבל הנביא שלוש הוראות הנראות כסותרות זו את זו:
בפרק ג', לאחר מינויו של יחזקאל לשליח, מצווה אותו הקב"ה: "וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ וְלֹא תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה: וּבְדַבְּרִי אוֹתְךָ אֶפְתַּח אֶת פִּיךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱדֹוִד הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה". יחזקאל נצטווה להיאלם זמן מה, עד שיצווהו ה' לדבר, ואכן, לאחר תקופת הסתגרותו בביתו (ע' מלבי"ם ג', כ"ז) אומר לו הקב"ה לדבר אל העם:
"בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְהִנָּבֵא אֲלֵיהֶם" (ו', ב'), "בֶּן אָדָם הֲלֹא אָמְרוּ אֵלֶיךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בֵּית הַמֶּרִי מָה אַתָּה עֹשֶׂה: אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱדֹוִד..." (י"ב, ט'), "וַיְהִי דְבַר יְדוָד אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם הִנָּבֵא אֶל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבָּאִים וְאָמַרְתָּ לִנְבִיאֵי מִלִּבָּם..." (י"ג, א') ועוד נבואות הנאמרות לעם לפני החורבן.
לעומת זאת, בפרק כ"ד נאמר כי רק עם הגעת הפליט, בעשרה בטבת שלאחר החורבן, יפתח פיו של יחזקאל: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד וְהָיִיתָ לָהֶם לְמוֹפֵת וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יֱדֹוִד". וכך מתאר יחזקאל בפרק לג: "וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר: וְיַד ה' הָיְתָה אֵלַי בָּעֶרֶב לִפְנֵי בּוֹא הַפָּלִיט וַיִּפְתַּח אֶת פִּי עַד בּוֹא אֵלַי בַּבֹּקֶר וַיִּפָּתַח פִּי וְלֹא נֶאֱלַמְתִּי עוֹד".
ואילו בפרק כ"ט, מתבשר יחזקאל כי פיו יפתח עם מפלת מצרים, כשמונה שנים לאחר החורבן: "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱדֹוִד הִנְנִי נֹתֵן לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם וְנָשָׂא הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ וְהָיְתָה שָׂכָר לְחֵילוֹ... בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יֱדֹוִד".
לכאורה ההוראות סותרות, אך נראה כי כל הוראה שונה מחברתה.
בשלב הראשון יחזקאל מתחיל לדבר אל העם לאחר תקופה של שתיקה, אך עדיין ישנה אפשרות של אילמות, העם עדיין אינו מוכן לקבל את דבריו, " הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה".
התרגום מתרגם את פתחת הפה בשלב זה כהטיית הנפש וכקבלת הנבואה מצד יחזקאל: "ובמללותי עמך ארכין ית נפשך ותימר להון..."
בשלב השני, נבואת יחזקאל עולה ומתגברת, ואין עוד אילמות מצידו, " וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד", יחזקאל הופך לדמות מרכזית "וְהָיִיתָ לָהֶם לְמוֹפֵת", מרכז הנבואה עובר מבית המקדש שבירושלים אל הנביא שבבבל, והעם מוכן כבר להקשיב לנביא: "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יֱדֹוִד".
התרגום מתרגם כאן את פתיחת הפה כנבואה: "ביומא ההוא יתפתח פומך במיתי משיזבא ותתנבי ולא תשתוק עוד". והאברבנאל מפרש כי בשלב זה מתגברת נבואתו של יחזקאל, והוא מתחיל לנבא על נחמתם וגאולתם של ישראל. הפליט, על דרך הדרש, הוא רוח נבואה המגיעה מירושלים (אברנאל שם), המלאך מיכאל (פרקי דר"א). בשלב זה העם רואים כי נבואות החורבן מתקיימות, אך נבואות הגאולה עדיין יכולות להיות מוטלות בספק.
בשלב השלישי, עם מפלת מצרים, מתגלה כי גם נבואות הגאולה הינן ממשיות, בשלב זה מתחדש "פתחון פה" של הנביא, דהיינו טענה ניצחת, והנבואה מתקבלת בלב העם, בתוכו ובקרבו: "וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה בְּתוֹכָם". וכך מתרגם התרגום: "ולך אתן מפתח פומא בנבואה ביניהון". ובאברבנאל: "שכאשר יראו ישראל חרבן מצרים שניבא יחזקאל כמו שניבא על קבוץ הגליות יאמינו בגאולתם... ובזה האופן באמונתם ובדעתם יצמיח אז קרן גאולתם ויהיה ליחזקאל פתחון פה בתוכם שנתקיימו דבריו ושנאמן הוא לנביא להשם".
יחזקאל נשלח לבבל כדי להדריך את שארית הפליטה, הוא מעודד, בונה ומשקם את רוח הגולים ומניח את היסודות לתורת הגלות, תורת העצמות היבשות, אשר תלווה את ישראל במהלך נדודיו. חלק ממאפייני תורת הגלות הוא החלפת מרכז ההשפעה הרוחני, במקום המקום אשר בחר בו ה' יעמדו פיותיהם ושפתותיהם הדובבות של הנביאים ושל תלמידי החכמים, הם שיהיו לעצמות המחזיקות את האומה, עד עת התחיה.