הפרשיות העומדות במרכז ההגדה
סיפור יציאת מצרים שבהגדה מיוסד על שתי פרשיות בתנ"ך: נאום יהושע לישראל בסוף חייו (יהושע פרק כד), והנאום שאותו אומר היהודי המביא את הביכורים למקדש (דברים פרק כו). בשני נאומים אלה מוזכר בקצרה תהליך ירידת ישראל למצרים והיציאה ממנה, ומתוכם מצטטת ההגדה. מקומות רבים יש בתנ"ך בהם מתוארים תהליכי יציאת מצרים. מתוכם בחרו חז"ל (החל מן המשנה המופיעה במסכת פסחים קטז) לבסס את ההגדה על שני המקורות הללו. תחילה נביא את שתי הפרשיות הללו, כאשר הקטעים המסומנים נאמרים בהגדה:
|
יהושע פרק כד, א-ח
וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרָאשָׁיו וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים:
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים:
וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק:
וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם:
וָאֶשְׁלַח אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וָאֶגֹּף אֶת מִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ וְאַחַר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם:
וָאוֹצִיא אֶת אֲבוֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַתָּבֹאוּ הַיָּמָּה וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵי אֲבוֹתֵיכֶם בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים יַם סוּף:
וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' וַיָּשֶׂם מַאֲפֵל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַמִּצְרִים וַיָּבֵא עָלָיו אֶת הַיָּם וַיְכַסֵּהוּ וַתִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּשְׁבוּ בַמִּדְבָּר יָמִים רַבִּים:
וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי הַיּוֹשֵׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּלָּחֲמוּ אִתְּכֶם וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם וַתִּירְשׁוּ אֶת אַרְצָם וָאַשְׁמִידֵם מִפְּנֵיכֶם:
דברים פרק כו, א-יא
וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ:
וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה:
... וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ
אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה:
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ:
וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:
וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ:
|
אופיה של ההגדה – פגישה חיה עם יציאת מצרים
יש להבין מדוע אנו מספרים את סיפור יציאת מצרים מתוך המקורות הללו שבהם היא מתוארת מרחוק ולא מתוך תיאור יציאת מצרים שבחומש שמות. וכי לא טבעי יותר לספר ביציאת מצרים באמצעות סיפור יציאת מצרים המקורי? מדוע מספרים אנו את יציאת מצרים מ'כלי שני' – מנאומים שמתארים את יציאת מצרים, ולא מ'כלי ראשון' – מסיפור יציאת מצרים עצמה?
המשותף לשני הנאומים המובאים בהגדה הוא שסיפור יציאת מצרים מתואר בהם לא כסיפור מופשט של קורות העבר, אלא כסיפור אשר עליו מתבססים ומתקיימים החיים של עם ישראל. בשתי הפרשות האלו אנו פוגשים את יציאת מצרים דרך זווית המבט של המסקנה והאחרית שלו – בניין החיים בארץ ישראל. כאשר בני ישראל יושבים בארצם בשלוה, או כאשר בן העם הגיע לקטיף פירות שדהו, אז הם נזכרים בשיעבוד מצרים וביציאה ממצרים בתור התהליכים שדרכם נתן ה' לישראל את טובתם.
בנאום הנלוה להבאת הביכורים מספר הישראלי את יציאת מצרים בתור ראשית חייו בהווה. הוא מבאר ומפרש שיציאת מצרים היא הרקע והמבוא להבאת פירות שדהו למקדש. ההתרחשויות במצרים בעצם כבר באות לידי ביטוי בפועל בחייו. רק מתוך כך הוא פונה גם לזהות שברכת חייו החלה מיציאה ממצרים. על כן מסתיימים תיאורי יציאת מצרים שבנאום הביכורים, בתוצאות שלהם ביחס אל חיי מביא הביכורים: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי[1] ה'..." (דברים כו, י). אופיו של 'מקרא הביכורים' מתאים לכך; ניתן לראות שסיפור יציאת מצרים של מביא הביכורים נאמר בתמציתיות, במבט של סקירה. הוא מתאר את מאורעות היציאה בקצרה משום שעיקר מטרתו אינה להתמקד בהם בפני עצמם, אלא לזהותם כמהלך אשר מוביל מן השעבוד והיציאה עד לחייו שלו ולפירות שגדלו בשדותיו. התמציתיות של סיפור זה ניכרת גם מתוך מבנה ההגדה; בהגדה של פסח כל מילה ממקרא הביכורים מתרחבת ו'נפתחת', ומתגלים עניינים שלמים הגנוזים בה[2].
בדומה למביא הביכורים הפוגש את יציאת מצרים דרך פירות שדהו, גם יהושע מפגיש את ישראל עם סיפור היציאה כרקע למעמד החיים הטוב שאליו הם זכו. יהושע נושא את נאומו בנקודה שהיא האחרית של יציאת מצרים – ישיבת עם ישראל בארצו. הוא נמצא בנקודה היסטורית בה עם ישראל הגשים את מטרת היציאה וירש את ארצו, ומתוך נקודה זו הוא שב ומזכיר את שהיה. אולם בניגוד למביא הביכורים הפוגש את יציאת מצרים כשייכת לברכת חייו האישית, אצל יהושע יציאת מצרים מופיעה כמקור מעמד החיים של כלל ישראל, ובנוגע להבדל זה עוד נרחיב בהמשך.
את ההגדה אנו מספרים על בסיס שני המקורות הללו משום שהמטרה העיקרית בליל הסדר היא לספר סיפור שיופיע כמסקנת החיים שלנו, גם אם הוא יסופר בתמציתיות[3], ולא סיפור המתאר תופעות מופשטות ורחוקות, אף אם הוא יסופר באריכות עם כל פרטיו. על הסיפור להיאמר כעולה מתוך מצוות הלילה (פסח, מצה ומרור) אשר אותן אנו פוגשים בתור מעשה ועובדה ממשית של חיינו. אופי זה ניכר בכך שסופו של מקרא ביכורים אשר אליו מוביל כל הנאום – "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" (דברים כו, י) – הושמט בהגדה. במקומו נאמרת מסקנה אחרת: "רבן גמליאל אומר: כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו [=חובת סיפור יציאת מצרים], ואלו הן: פסח, מצה ומרור". מצוות הלילה הן מסקנה חלופית למסקנה שאומר מביא הביכורים, משום שהן משלימות את סיפור יציאת מצרים. מצוות אלו הן החתימה הממשית, ההשלכה אל חיינו בהווה, מתוך יציאת מצרים. על ידי מצוות הלילה אנו פוגשים את סיפור היציאה מזווית המבט של חיינו בהווה – מצוות אלו גונזות בקרבן את יציאת מצרים באיכות של עובדת חיים, ורק מתוך כך אנו גם מתעוררים לבטא זאת בסיפור מילולי. משום כך צריכה יציאת מצרים להיות מסופרת אל מול המצה והמרור.
המעבר מנאום יהושע למקרא ביכורים
מתוך ההבנה של המשותף לשני הנאומים יש להבין את ההבדל ביניהם. יש לשאול: בגמרא במסכת פסחים (קטז, א) נאמר שההגדה מסודרת על פי עיקרון של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" – מצווה עלינו לספר בתחילה את הקושי והרעה ששררו בטרם יציאת מצרים, ורק לאחר מכן את השמחה שהתחדשה ביציאה. והנה, בהגדה אנו פוגשים שמספר יהושע מצוטטים רק פסוקי ה'גנות' והקושי שבנאומו: "בעבר הנהר ישבו אבותיכם...". עד לסיום תיאור השיעבוד: "ויעקב ובניו ירדו למצרים". לאחר מכן איננו ממשיכים את ה'שבח' שאומר יהושע באריכות – "ואשלח את משה ואת אהרון ואגוף את מצרים כאשר עשיתי בקרבו ואחר הוצאתי אתכם וגו'" (יהושע כד, ה). תחת זאת עוברת ההגדה למקרא ביכורים, ומשם היא לוקחת את ה'שבח' של יציאת מצרים[4]. ויש להבין - מדוע את ה'גנות' אנו 'משאילים' מיהושע ואת ה'שבח' ממקרא ביכורים, ואילו את ה'שבח' של יהושע אין אנו מזכירים כלל?
לשם הבנת הדברים נעמוד בקצרה על עקרונות היסוד של ההגדה.
ההגדה מבוססת על שני ערכי יסוד המתגלים מכלל סיפור יציאת מצרים:
- "מתחיל בגנות ומסיים בשבח"[5]. עניינו של עיקרון זה הוא להתחיל את הטובה של היציאה מן הרעה והקושי שקדמו לה. חז"ל מלמדים אותנו להתחיל מן הצורך הגדול שיוצרת ה'גנות' ורק מתוך כך להגיע אל הסיפור עצמו.
- קישור של כל אדם מישראל אל הלידה של העם כולו. יציאת מצרים מתבארת בהגדה באופן שכל אחד ואחד מישראל נפגש עם העניין הכללי של האומה בתוך עולמו האישי. עיקרון זה קשור מאד לעיקרון שהתבאר עד כה של 'פגישת' יציאת מצרים מתוך ההשלכה שלה בחיינו, וסיפור היציאה כמקור למצוות שאנו עושים. דוגמאות נוספות לעיקרון זה: "מה נשתנה" – סיפור היציאה מתוך שאלה היוצרת התעוררות של האדם לפגוש את השייכות לעולמו של סיפור היציאה; "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"; "כנגד ארבעה בנים דיברה התורה" – התורה חרגה ממנהגה לומר את העיקרון עצמו ולהשאיר את דרכי הסברתו למחנכי הדורות, ו'טרחה' לפרט את סיפור היציאה לפי מצבי הנפש השונים של הפרט[6].
נראה שלצורך פגישה שלימה עם שני העקרונות הללו נצרכים שני המקורות השונים – נאום יהושע ומקרא ביכורים.
- את ה'גנות' אנו פוגשים במלואה דווקא מזווית המבט של יהושע, כלומר, מן הפגישה של עם ישראל בכללו עם גנות זאת. הטעם לכך הוא שנקודת המבט של אדם יחידי לעולם לא תוכל לשער את עומקה של ה'גנות' – עד כמה קשה היה המצב לפני שעם ישראל נוצר. יחיד יכול לפגוש רק עניינים בעלי אופי חיצוני יותר, כגון גורמים המנסים לחבל בעם לאחר קיומו, אך אין הוא מסוגל לחדור במחשבתו אל התחום ההיסטורי שקדם ליצירת עם ישראל משום שאין בכלי המחשבה שלו יכולת לתאר מציאות שכזאת. כל מבנה חייו מבוסס על כך שכבר יש עם שהוא חלק ממנו[7]. ניתן להמשיל זאת לאדם אשר יכול להעלות בדמיונו את העולם שהיה בטרם שנולד, אך אין הוא יכול לדמיין מה היה בעולם בטרם שהתהוו המולקולות. אין לו כלי מחשבה שמסוגלים לשער מציאות זאת. לכן את ה'גנות' האמיתית – את המשמעות של החושך ששרר בטרם שנוצר עם ישראל – יכול לשער רק יהושע אשר פוגש זאת בתור בונה האומה, ובתור המנהיג שהוביל את העם כולו בדור המדבר. רק ממבט לאומי של האומה בכללה ניתן להבין ולהפנים עד כמה גדולה הצלת ה' את ישראל מיד מצרים.
- אמנם את ה'שבח' אנו לוקחים מן המבט של היחיד מביא הביכורים. הטעם לכך הוא שאם ניקח גם את ה'שבח' – את התוצר החיובי של יציאת מצרים מנאומו של יהושע יהיה כל סיפור היציאה קשור רק לחיי הכלל, והיסוד המרכזי השני של סיפור היציאה – הפגישה של כל יהודי עם שייכותו ליציאת מצרים, יוחמץ. את הפגישה עם יציאת מצרים מזווית המבט של פעולתה על הכלל אנו פוגשים פעמים רבות במשך השנה דרך המועדים והמצוות השונות שציוותה התורה כדי לזכור אותה. הייחודיות של סיפור יציאת מצרים בליל הסדר היא שכל אדם נפגש עם יציאת מצרים מתוך חייו באופן אישי, וזה הרי בדיוק מה שקורה למביא הביכורים. מביא הביכורים נזכר בעבר של האומה כולה במצרים, מתוך השדה האישי שלו והפירות שגדלו בו. [וכאמור לעיל, בליל הסדר אנו 'משאילים' את נאומו של מביא הביכורים, ומשייכים אותו אל המצוות המעשיות של היחיד – פסח, מצה ומרור בתור מסקנת הסיפור].
החידוש הקיים בהגדה ביחס למקרא ביכורים
יש לשים לב שאיננו אומרים בהגדה את מקרא הביכורים כפי שהוא בתורה, אלא אנו מרחיבים אותו ומשתמשים בו כבסיס לסיפור נרחב יותר מן המתואר בו עצמו. כבר במשנה במסכת פסחים (קטז) מבואר שאנו דורשים פרשיה זו ולא רק קוראים אותה - פסחים קטז, א: "ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה". כאמור לעיל, במקרא ביכורים האיכות מכריעה את הכמות; הסיפור מתומצת במילים בודדות, משום שעיקר המטרה שבו היא לפגוש אותו כיוצר ובונה חיים. המבט חייב להיות סקירתי על מנת שלא להטפיל את המעשה העובדתי בו עוסק האדם – הבאת הביכורים, אל המאורעות הגדולים של העבר. אולם בליל הסדר מופיע חידוש באופן הבנת אותם הפסוקים עצמם: בלילה זה, יחד עם היותנו עסוקים, כאמור, במעמד נפשי דומה – במבט הסקירתי המתיילד מתוך המצה, הפעם מתרחב המבט וכל מילה בנאום מורחבת ומבוארת על ידי פסוקים שלמים. היחיד הפוגש את יציאת מצרים כשייכת אליו, מתעלה אל מעבר למבט המצומצם שלו ופוגש את יציאת מצרים בגדולתה ובהרחבתה.
נמצא שבסיפור היציאה של ליל הסדר מתאחדות המדרגות של הפרט והכלל. מצד אחד היחיד פוגש את ניסי ה' שביציאת מצרים כבונים את עולמו האישי, ומצד שני מבטו מתרחב אל מעבר לגבולו הצר: תחילה פוגש כל יהודי את ה'גנות' של העם כולו דרך הפגישה עם הנאום של יהושע. ובנוסף על כך – גם כשהוא פונה אל פגישתו הפרטית עם ה'שבח' של יציאת מצרים היא מתרחבת מאד וניכרת ברום גודלה, כאילו שהוא עוסק בה בפני עצמה[8].
[1] ההבדל בין מסקנת הנאום: "אשר נתת לי" ובין תיאור נתינת הארץ לכלל ישראל פסוק אחד לפני כן: "ויתן לנו את הארץ הזאת" מבליט את ייחוס הפרשה כולה אל חיי האדם הפרטי.
[2] ובהמשך נבאר את העניין – מדוע בליל הסדר אנו מאריכים במה שבחרה התורה לתאר בתמציתיות.
[3] ובאמת תמציתיות הסיפור אף הולמת יותר את סיפור היציאה כמקור לתכונת חיינו בהוה. נקודת המרכז של האדם במבט זה היא חייו, וכל הסיפור נצפה בסקירה אחת כמוליד אותם.
[4] אמנם מקרא ביכורים פותח אף הוא ב'גנות': "ארמי אובד אבי", אך בסוגיית הגמרא במסכת פסחים (שם) ניתן לראות שאין היא נחשבת לגנות שעליה אמרה המשנה שהיא קודמת לשבח: "'מתחיל בגנות ומסיים בשבח' – מאי בגנות? רב אמר: 'מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו'. ושמואל אמר: 'עבדים היינו'".
[5] המקור של הסיפור בדרך זאת הוא במסכת פסחים פרק י משנה ד.
[6] עיין עוד בביאור הרב קוק בעולת ראיה על הסימן הראשון בסדר - "קדש".
[7] שהרי הרב קוק אומר בשמונה קבצים קובץ א סעיף קסא שבעם ישראל אין ליחיד נשמה אלא מאוצר הכלל.
[8] הפירוט הגדול והרחבת המבט מגיעים אל שיאם בענין ניסי מכות מצרים. המכות שהוזכרו בפסוקי מקרא הביכורים בקצרה, בשתי מילים: "באותות ובמופתים", מורחבות מאד בהגדה ומופיע פירוט גדול של המכות במצרים והמכות שעל הים.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
