(א) וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים המסופר במגילה אירע בתקופת השופטים. תקופת השופטים היא התקופה שהייתה בין מותו של יהושע לבין המלכתו של שאול למלך (תקופה שארכה כארבע מאות שנה), והמסופר במגילת רות אירע בתקופה זו,[1] וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ היה רעב בארץ ישראל,[2] וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב היה אדם עשיר שהתגורר במקום שנקרא "בית לחם יהודה" שהלך לגור בשדות ארץ מואב. אדם זה היה עשיר גדול והוא לא רצה לפרנס את עניי ישראל בשנות הרעב (ועל כן הוא נענש כפי שכתוב בפסוקים הבאים),[3] הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו אדם זה הלך לגור בשדות מואב יחד עם אשתו ושני בניו[4]: (ב) וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ שמו של האדם העשיר היה אלימלך,[5] וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי שם אשתו של אלימלך היה נעמי,[6] וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן שמות שני בניהם היו מחלון וכליון,[7] אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה אלימלך ומשפחתו היו ממקום שנקרא "אפרת". בית לחם יהודה היה במקום שנקרא אפרת,[8] וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם אלימלך ומשפחתו הגיעו למואב והיו שם אנשים חשובים[9]: (ג) וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי אלימלך, בעלה של נעמי מת,[10] וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ נעמי נשארה אלמנה יחד עם שני בניה[11]: (ד) וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת מחלון וכליון נשאו נשים מבנות מואב (ועברו בכך על איסור תורה להתחתן עם נשים נוכריות),[12] שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת שמה של האישה האחת הייתה ערפה ושמה של האישה השניה הייתה רות,[13] וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים נעמי מחלון וכליון ישבו בשדה מואב בערך עשר שנים[14]: (ה) וַיָּמוּתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן גם מחלון וגם כליון מתו,[15] וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ נעמי נשארה שכולה משני בניה ואלמנה מבעלה[16]: (ו) וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ נעמי וכלותיה (רות וערפה) התעוררו לדבר הבא (לחזור לארץ ישראל),[17] וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב נעמי החליטה לחזור משדות מואב לארץ ישראל,[18] כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד יְקֹוָק אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם שהרי כשנעמי הייתה בשדות מואב, היא התבשרה שה' זכר את עמו, את עם ישראל, והוא נתן להם לחם. נעמי התבשרה שהרעב הסתיים[19]: (ז) וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה נעמי יצאה מהמקום שבו היא הייתה בשדות מואב,[20] וּשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ עִמָּהּ שתי הכלות של נעמי, רות וערפה, היו איתה. רות וערפה התלוו אל נעמי בחזרתה לארץ ישראל,[21] וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה נעמי וכלותיה הלכו בדרך שהובילה לחזרתן לנחלת שבט יהודה (שם הייתה העיר בית לחם)[22]: (ח) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ נעמי אמרה לרות ולערפה כלותיה:[23] לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ תחזרו כל אחת מכן לבית אמה, תחזרו חזרה לבתים של האמהות שלכם במואב,[24] יַעַשׂ יְקֹוָק עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי שה' ישיב לכם כגמולכם ויעשה אתכם חסד כמו שעשיתם עם בעליכם שמתו ואיתי. הכוונה שרות וערפה סירבו להתחתן עם אדם אחר לאחר מות בעליהן ושהם פרנסו את נעמי[25]: (ט) יִתֵּן יְקֹוָק לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אני מברכת אתכם שה' יתן לכם שכר על כל מעשיכם ושאתם תמצאו את מנוחתכם,[26] אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ (המנוחה היא) שכל אחת מכן תמצא את בעלה,[27] וַתִּשַּׁק לָהֶן נעמי נישקה את שתי כלותיה בנשיקת פרידה,[28] וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה נעמי וכלותיה הרימו את קולן ובכו[29]: (י) וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ רות וערפה אמרו לנעמי: כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ אנחנו נשוב איתך לעם שלך ונתגייר[30]: (יא) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי נעמי אמרה לרות ולערפה: שֹׁבְנָה בְנֹתַי בנותי, תחזרו למקומכם,[31] לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי מדוע אתן צריכות להמשיך ללכת איתי,[32] הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים האם יש לי עוד תינוקות במעי שתוכלו להתחתן איתם[33]: (יב) שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ בנתי, תלכו ותחזרו למקומכן,[34] כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ שהרי אני יותר מידי זקנה מכדי להתחתן שוב,[35] כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה שהרי גם אם הייתי צעירה יותר ואולי היה לי תקווה (כפי שיוסבר בצלע הבאה),[36] גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים מכיוון שאז הייתי יכולה לבוא בלילה אל גבר ואז הייתי יכולה להוליד בנים[37]: (יג) הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ האם אתם תמתינו להם עד שהם יגדלו?[38] הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ האם בגלל אותם בנים שעוד לא נולדו אתם אוסרות על עצמכן להתחתן שוב?[39] אַל בְּנֹתַי בנותי! בבקשה אל תעשו כך, אל תלכו איתי,[40] כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם שהרי מר לי הרבה יותר ממה שמר לכן, המרירות שלי גדולה משלכן (שהרי אתן עוד יכולות להתחתן פעם נוספת אבל בעלי ובני כבר מתו),[41] כִּי יָצְאָה בִי יַד יְקֹוָק שהרי יד ה' הכתה בי (והרגה את בעלי ובני)[42]: (יד) וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד נעמי וכלותיה הרימו את קולן ובכו פעם נוספת (על הפעם שכתוב בפסוק ט'),[43] וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ ערפה נישקה את חמותה, את נעמי,[44] וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ ואילו רות נדבקה בנעמי ולא עזבה אותה[45]: (טו) וַתֹּאמֶר נעמי אמרה לרות: הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ הרי היבמה שלך כבר חזרה אל עמה ואל אלוהיה. רות וערפה נקראו יבמות זו לזו היות ואם רק מחלון או כליון היו מתים, אשת המת הייתה אמורה להתייבם לבעל החי ולהיות צרה לשניה,[46] שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ תחזרי גם את עם יבמתך לעם שלך ולאלוהים שלך[47]: (טז) וַתֹּאמֶר רוּת רות ענתה לנעמי: אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ אל תבקשי ממני שוב ושוב לעזוב אותך,[48] לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ (וגם אם תכריחי אותי לעזוב אותך) אני לא אחזור אחורה מהיכן שאת, אני לא אחזור לארץ מואב (אלא אתגייר על ידי מישהו אחר),[49] כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ לכל מקום שאת תלכי – גם אני אלך,[50] וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין ובכל מקום שאת תישני – גם אני אשן,[51] עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי העם שלך הוא העם שלי והאלוהים שלך הוא גם האלוהים שלי[52]: (יז) בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר במקום שבו את תמותי – גם אני אמות ואקבר שם,[53] כֹּה יַעֲשֶׂה יְקֹוָק לִי וְכֹה יֹסִיף ה' יעניש אותי בפורענויות שבאו עלי עד עתה (מיתת בעלי והעניות) והוא יכול להוסיף להביא עלי עוד פורענויות. הכוונה ללשון שבועה וקבלת עונש במקרה שרות תעבור על שבועתה,[54] כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ שהרי רק המוות יפריד ביננו. רות נשבעה שהיא לא תעזוב את נעמי, ורק המוות יוכל להפריד ביניהן[55]: (יח) וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ נעמי ראתה שרות הייתה חזקה בדעתה ללכת איתה,[56] וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ (לאחר שנעמי ראתה שרות חזקה בדעתה להצטרף אליה) היא הפסיקה לנסות תשכנע אותה לחזור לארצה[57]: (יט) וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם רות ונעמי הלכו שתיהן יחד עד שהן נכנסו לתוך העיר בית לחם,[58] וַיְהִי כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם כאשר רות ונעמי נכנסו אל בית לחם,[59] וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן כל תושבי העיר התרגשו בגללם,[60] וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי תושבי בית לחם שאלו זה את זה האם האישה שנכנסה לעיר היא נעמי[61]: (כ) וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן נעמי אמרה לנשות בית לחם: אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי אל תקראו לי נעמי,[62] קְרֶאןָ לִי מָרָא תקראו לי מרת נפש (היות ואני נמצאת במצוקה),[63] כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד שהרי ה' מירר אותי מאוד[64]: (כא) אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְקֹוָק אני הלכתי לשדות מואב מלאה בכל טוב: עם בעל, בנים וממון, וה' החזיר אותי לכאן בלי אפילו דבר אחד מהדברים האלה,[65] לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי מדוע שתקראו לי נעמי,[66] וַיקֹוָק עָנָה בִי ה' העיד עלי שחטאתי,[67] וְשַׁדַּי הֵרַע לִי וה' העניש אותי[68]: (כב) וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב נעמי ורות המואביה שהייתה הכלה שלה חזרו משדות מואב אל ביתה של נעמי,[69] וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים נעמי ורות נכנסו אל העיר בשעה שקצרו את העומר להקרבת קרבן העומר[70]:

[1] רש"י והביא את מדרש חז"ל שאבצן הוא בועז. אמנם הרינת יצחק הבין בדעת מהגמרא שהכוונה לדיינים ולשופטים ולא לשופטים שהנהיגו את ישראל וממילא אין הכרח לומר שפסוק זה מתכוון דווקא לאחד מהמנהיגים שהיה בתקופת השופטים, אולם אין הכרח לומר כדבריו וייתכן שדור ששופט את שופטיו הכוונה לכל סוגי המנהיגים: בין הדיינים ובין השופטים. כמו כן כתב הרינת יצחק שדברי חז"ל שהיה זה דור ששופט את שופטיו נאמר על דרך הרוב, אבל ברור שהיו שופטים צדיקים. אבן עזרא: יש מפרשים שהאירועים קרו בזמן שה' שפט את השופטים והביא רעב בגללם. בפירוש נוסף כתב שיש אומרים שהכוונה לצורת השם ופירוש הפסוק "משפט השופטים". בפירושו השלישי כתב שהכוונה לתקופה שבה השופטים שפטו. ספורנו: בגלל שלא היה מלך בישראל, לא היה מי שיוכל לדאוג להביא  אוכל לעם. ר' עובדיה מברטנורא: הכוונה שכל המסופר אירע בתקופה שמידת הדין הייתה שופטת את ישראל. הרעב היה מצד שהתסתלקה השכינה מישראל (כמו שכתוב בפסוק "וילך איש"), ואז גם במלכים שמולכים בארץ יש הסתלקות משלטונם והם יוצאים לגלות. ר"א כהן צדק: ה' אמר שישראל עומדים כנגד שופטיהם ולכן האו יביא עליהם שופט שהם לא יוכלו לעמוד נגדו וזהו הרעב. כמו כן כתב שבגלל שהכתוב פתח בלשון "ווי", כל פסוקי המגילה מתחילים באות ו' חוץ משומנה, ובפסוקים אלו מרמז לנו הכתוב את רות שדבקה בבני ברית שניתן בשמונה ימים, ברית המילה. מלבי"ם: אחת הסיבות שאלימלך יצא לחוץ לארץ היא שלא היו שופטים בישראל ואיש כל הישר בעיניו עשה. בימי הרעב הדבר ניכר יותר משום שהעניים היו לוקחים בכח מהעשירים.

מוהר"ם אלשיך: כאשר חז"ל אמרו "ויהי" לשון צרה, הדבר נובע מכך שכאשר אדם אומר "וי" (החלק הראשון של המילה ויהי), הדבר מראה שהוא נמצא בצרה. ההיפך בלשון "והיה", כיוון שהמילה "וה" מראה על שמחה. בפתיחת המגילה אננו רואים שהייתה צרה גדולה לעם ישראל. כאשר חז"ל שאלו על הפסוק "ויהי בימי שפוט השופטים" – איזו צרה הייתה שם, הם ענו שהצרה הייתה שהיה זה דור ששופט את שופטיו, למרות שכתוב במפורש שהיה אז רעב ולכן לכאורה ברור שזו הייתה הצרה, אלא שחז"ל ראו שבפסוק כתוב פעמיים "ויהי" ובפעם השניה מוזכר עניין הרעב, ולכן היה ברור שלהם שיש צרה נוספת שמוזכרת בפסוק. כך גם ענו על לשון הפסוק: לא כתוב "ויהי בימי השופטים", אלא כתוב "ויהיה בימי שפוט השופטים", והם הסבירו זאת שהדור היה שופט את שופטיו. בתורה כתוב (דברים טז,כ): "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ", משמע שכאשר לא מכבדים את השופטים, לא זוכים לשבת בארץ. הרעב בא כעונש על היחס לשופטים, אלא שהעם לא גלה מהארץ היות וה' יתברך ראה את חיבתם לארץ בכך שלמרות הרעב הגדול, רק אלימלך ירד מהארץ, וגם הוא לא ירד להשתקע, אלא לגור שם בדרך ארעי, ולכן כתוב גם "בשדי מואב", שהוא לא ירד לשדה מסוימת על מנת להשתקע בה, אלא הוא הסתובב כנווד בין השדות (עד שהוא החליט בסופו של דבר להשתקע כמו שכתוב בפסוק הבא). אלא שה' לא מנע ממנו את הבחירה כפי שהוא עושה לפעמים אצל הצדיקים, כדי שתבוא ממנו הגאולה על ידי הכנסת רות תחת כנפי השכינה.

ברינת יצחק הביא את שני מדרשי חז"ל הסותרים זה את זה. במדרש אחד כתוב שקוראים את מגילת רות בשבועות כדי ללמד שהתורה ניתנה על ידי יסורין. אולם, המדרש השני מסביר מדוע כתוב "ויהי" פעמיים. צרה אחת הייתה שלא הייתה תורה ובעקבותיה הייתה צרה נוספת שהיה רעב. לפי הסבר זה, קוראים את מגילת רות בחג השבועות כדי ללמד שכל דור שאין תורה מצויה בו, ישנו רעב. כך ניתן להבין גם את מעשהו של אלימלך שלא רצה לפרנס את העניים. אלימלך סבר שאסור לפרנס את עמי הארצות היות והפורענות באה בגללם (כשם שמסופר בבא בתרא ח,א על רבי שלא רצה לפרנס עמי ארצות), אלא שהוא נענש על כך משום שהוא היה צריך לנסות להחזירם בתשובה במקום להימנע מלפרנס אותם.

[2] תרגום. כמו כן מנה התרגום את עשרת הפעמים שהיה רעב מבריאת העולם ועד לביאת המשיח: בימי אדם הראשון, בימי למך, בימי אברהם, בימי יצחק, בימי יעקב, בימי בועז (אבצן), בימי דוד, בימי אליהו, בימי אלישע. הרעב העשירי לא יהיה רעב ללחם, אלא רעב לשמוע את דברי ה'. רשב"ם: דרך הכתוב לכתוב פעמיים "ויהי" כפי שכתוב בשמות ד,ט "והיו המים אשר תקח מן היאר והיו לדם ביבשת". ראה לעיל בהערה הקודמת את ביאורו של המהר"ם אלשייך לכפילות. ר"א כהן צדק: הכפילות באה לומר שהיו שני סוגים של רעב: רעב לאוכל ורעב לתורה. משבצות זהב: הכפילות באה לומר שהיו שתי צרות. הצרה הראשונה הייתה הרעב, אבל לא היה ניתן לתקן את הצרה הראשונה משום שהייתה צרה נוספת שעם ישראל לא היה יכול לפנות למנהיגיו ולראות כיצד ניתן לתקן את החטאים שהובילו לרעב, משום שהדור שפט את שופטיו.

 רינת יצחק: חישב שהרעב לכאורה התחיל עוד לפני תקופת היותו של אבצן שופט, אלא עוד בימי יפתח, היות ולא ייתכן שעברו עשר שנים שאלימלך היה בשדי מואב ואבצן שפט את ישראל רק במשך שבע שנים. כמו כן הביא מחלוקת במדרש שיש דעות שהרעב התחיל כבר בימי דבורה או בימי אהוד ושמגר. לפי דעות אלו, לא ייתכן לומר שאבצן הוא בועז. אולם, דברי רש"י קשים לכאורה. מצד אחד כתב שרות היא בתו של עגלון מלך מואב שהיה בימי אהוד ומצד שני כתב שאבצן הוא בועז, למרות שלכאורה עברו כמאתיים שנה בין התקופות השונות. אלא כוונת רש"י שרות היתה אחת מצאצאיו של עגלון ולא בתו ממש. בספר משבצות זהב כתב שאם אומרים שהרעב התחיל בימי יפתח, מובן מדוע חז"ל אמרו שהיה זה דור ששופט את שופטיו, שהרי יפתח היה מקלי עולם. מלשון הפסוק משמע שהעם היה שופט את כל שופטיו, והדבר תוקן רק כאשר מתה אשתו של בועז והעם כולו יצא ללוות אותה. כמו כן הסביר על פי הגמרא במסכת שבת לב,ב "בעוון גזל הגובאי עולה והרעב הווה ... בעוון עינוי הדין ועיוות הדין וקלקול הדין ... ובצורת בא ובני אדם אוכלים ואינם שבעים וכו'". השופטים טענו שהרעב בא בגלל הגזל של האנשים ואילו העם טען שהעב בא בגלל עיוות הדין שנעשה על ידי השופטים. עיין בתורה שלמה בהערות באות ו' שם הביא את הדעות השונות לגבי התקופה שבה אירע מגילת רות.

בהמשך הסביר הרינת יצחק את התרגום שכתב שהיה רעב חזק משום שעד שהרעב לא היה ממש חזק, לא היה ניתן לצאת מהארץ. דבריו נאמרו רק לפי שיטת ר' יהושע בן קרחה בבא בתרא צא,א, אולם ר' שמעון בר יוחאי סובר שאלימלך נענש על עצם יציאתו מהארץ. הרמב"ם (הלכות מלכים ה,ט) כתב שלמרות שהיה מותר להם לצאת מהארץ, הרי שלא נהגו מידת חסידות להישאר בארץ. הכסף משנה שם מסביר את שיטת הרמב"ם שהוא סובר כר' שמעון בר יוחאי (שהרי לפי ר' יהושע בן קרחה היה מותר להם לצאת מהארץ), וגם לר' שמעון בר יוחאי היה מותר להם מצד מידת הדין לאת מהארץ ונענשו על שלא נהגו מידת חסידות. כמו כן על פי זה מובן מדוע נעמי לא נענשה גם היא על ייאתם מהארץ. נכון הדבר שאשה אמורה למחות בבעלה והגמרא במסכת כתובות קי,א אומרת שאשה יכולה לכפות על בעלה להוציא אותה ללא כתובה אם היא מתנגדת שהם יצאו מהארץ, אבל בגלל שהחיוב להישאר בארץ נבע רק ממידת חסידות, לא היה מוטל על נעמי למחות בבעלה מלצאת מהארץ.

[3] רש"י. מדבריו רואים שאלימלך נענש משום צרות העין ואילו בפסוק י"ט כתב רש"י שהעונש היה על יציאתם מהארץ. הרינת יצחק הסביר שאלימלך יצא מהארץ על פי דין, אלא שבגלל שהייתה לו צרות עין, הוא נענש גם על היציאה מהארץ. בהסבר נוסף כתב שרש"י סובר שאלימלך יצא לפני שהרעב נהיה ממש חזק, ואלימלך מת עשר שנים לפני בניו (למרות שכולם חטאו) משום שהיה לו חטא נוסף של צרות עין. לפי זה מובן גם מדוע הרמב"ם כתב שמחלון וכליון מתו בגלל שהם יצאו מהארץ, ואלימלך לא הוזכר בדבריו. הרמב"ם לא היה יכול להוכיח מאלימלך משום שאלימלך מת כעונש על צרות עין ולא על היציאה מהארץ. כמו כן כתב שבית לחם יהודה הינו מקום מוכר (עיין למשל: שופטים יט,יח ובביאורנו שם) ונקרא בשם זה משום שהיו ערים נוספות שנקראו בשם בית לחם בנחלות השבטים האחרים, ועיר זו הייתה בנחלת שבט יהודה. ר"א כהן צדק: אין הכוונה שאלימלך גר בשדות, אלא הכתוב קרא לעיירות בשם שדות. כמו כן כתב שהכתוב העלים את שמו של האיש שהלך ורק בפסוק הבא כתב מי הוא היה משום שאלימלך רצה לצאת בחשאי, לכן הכתוב העלים את זהותו. ר' עובדיה מברטנורא: בית לחם יהודה הוא המקום שממנו היו מתפרנסים העניים שבנחלת שבט יהודה בלחם. מלבי"ם: אלימלך לא הלך להשתקע במואב ואפילו הקפיד שלא להיכנס ממש לתוך הערים שלהם, אלא נשאר בחוץ. על אף המצב הקשה שהיה באותו הזמן, אלימלך היה היחיד שיצא לוץ לארץ וכל העשירים האחרים נשארו בארץ. גם משפחתו של אלימלך לא רצתה לצאת, אלא שהם הוכרחו לצאת עם אלימלך. מוהר"ם אלשייך: בנוסף לחטא היציאה מהארץ, יש פגם בכך שהם הלכו דווקא לשדה מואב, האומה שלא קידמה את עם ישראל בלחם ומים, והיו יכולים לבזות את אלימלך ומשפחתו.

אבן עזרא: במילים "מבית לחם יהודה", האות מ' שלפני המילה "מבית" משמשת גם את המילה יהודה" שלאחריה, והכוונה מבית לחם אשר מארץ יהודה.

[4] תרגום. ר' עובדיה מברטנורא: האיש הוא ה' יתברך ואשתו היא כנסת ישראל. כאשר עם ישראל יוצא לגלות בין האומות, ה' יתברך נמצא איתו. "אלימלך" הוא ה', האל, שראוי שהוא ימלוך. "נעמי" הם בני ישראל שנעימים. "מחלון וכליון" הם כמו פישון וגיחון שהם עשר אותיות כנגד עשר הספירות שמגיעות עד לנהר פרת שהוא מלשון פירות, ועל כן כתוב בפסוק "אפרצים" מלשון פירות, והכוונה היא שמחלון וכליון עושים פירות לבית לחם יהודה (ולכאורה לפי זה אפרתים מוסב רק על מחלון וכליון). למרות שהשכינה נמצאת עם בני ישראל בגלות, עוברות עלינו צרות, משום שעם ישראל לומד ממעשי הגוים בגלות. דבר זה רמוז בשמות של ערפה ורות, בני ישראל מפני את ערפם אל ה'. מיתת מחלון וכליון היא מיתת השפע שבא לעם ישראל בגלות. בועז הינו רמז לה' יתברך שעתיד למלוך על עם ישראל בעוז ובגבורה, ובתקופת המגילה ישראל קיבלו את השפע מנערי בועז ולא מבועז עצמו, והשפע הבא מהם הינו פחות בהשוואה להשפע שבא מאת ה' יתברך. אלא שישראל אפילו לא קיבלו מהמלאכים, אלא קיבלו דרך אדם נוסף, כשם שנעמי שמסמלת את עם ישראל והיא לא קיבלה את השפע מהנערים, אלא דרך רות. משבצות זהב: הכתוב לא הצמיד את יציאתם של נעמי, מחלון וכליון ליציאתו של אלימלך המוזכר בצלע הקודמת של הפסוק, משום שאלימלך יצא היות ועינו הייתה צרה בישראל והוא לא רצה לפרנסם. לעומתו, נעמי ובניהם יצאו מהארץ כדי לחיות בשפע שהיה בארץ מואב. הכתוב הפריד ביניהם על מנת ללמדנו שלכל אחד היו את סיבותיו שלו לצאת לארץ מואב. אלא שהכתוב הכליל גם בצלע זו את אלימלך פעם נוספת כדי ללמדנו שאלימלך יצא גם בגלל השפע שהיה בארץ מואב. בהסבר נוסף כתב שהכתוב הדגיש שכאשר אלימלך יצא מהארץ, הוא גרם לעם כולו להיות מתוסכל כיוון שהוא היה במעמד גבוה והוא עזב את הארץ כשהיה קשה לו, לעומת שאר משפחתו שיציאתם מהארץ לא השפיעה על המורל בעם.

[5] תרגום. מוהר"ם אלשייך: אם אלימלך לא היה יורד להשתקע, הכתוב לא היה מפרסם את שמו. לכן, הספר פותח בהעלמת שמו, ורק לאחר החלטתו להשתקע בשדה מואב, פרסם הכתוב מי הוא היה. הכתוב רמז על גדולתו של אלימלך בטעם הפזר על שמו, ומכאן שה' דקדק עימו כחוט השערה כמו שהוא מדקדק עם צדיקים. בהסבר נוסף כתב שאלימלך הקפיד שכל עוד שהוא היה במקום הרעב, הוא לא שימש את מיטתו (עיין תענית יא,א). לכן, כאשר הוא ומשפחתו יצאו מהארץ, כתוב שהוא היה זה שהלך מבית לחם יהודה, כיוון שהייתה הפרדה מסוימת בינו לבין אשתו. אולם, כאשר הם הגיעו לשדה מואב, הם כבר היו ביחד, כיוון שלא היה שם רעב. ר"א כהן צדק: השם אלימלך מראה שהוא היה מקורב למלכות. אולם לפי מדרש חז"ל שמדובר על אבצן, לא מובן פירושו.

[6] תרגום.

[7] תרגום. חז"ל במסכת בבא בתרא צא,ב הסבירו שמחלון נקרא כך משום שהוא ואחיו עשו את גופם חולין למקום וכליון על שהם התחייבו כליה למקום. בפרשנים שם יש מחלוקת מה היה יחטאם העיקרי: רשב"ם הסביר שהחטא שלהם היה עצם היציאה מהארץ, ואילו המהרש"א סובר שהחטא העיקרי שלהם היה בנשיאת נשים נכריות. אבן עזרא: הכתוב לא ציין את הסיבה שהם נקראו בשמות אלו. ר"א כהן צדק: מחלון נקרא כך על שם המחילה שנזדווגה לו רות וכליון נקרא כך על שם שנזדווגה לו ערפה שהייתה בבחינת כליה. רינת יצחק: הגמרא בבא בתרא צא,ב דורשת את שמות מחלון וכליון כאנשים שהתייאשו מהגאולה. לפי דרשה זו, צריך לומר שהירידה מהארץ לא הייתה עיקר החטא, אלא שחוסר הביטחון בה' גרם לכך שהם ירדו מהארץ. בפרשנים ישנה מחלוקת האם גם אלימלך חטא בייאוש או שמא רק בניו שהתשקעו עשר שנים אחרי מיתתו התייאשו.

[8] רש"י בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב שהכוונה שהם היו אנשים חשובים. הפירוש הראשון מסתדר טוב יותר עם הפיסוק על פי בעל הטעמים (כיוון שמבית לחם יהודה הוא עניין חדש המתאר את מקומם), אולם, העיר בית לחם הוזכרה בהקשר של אפרת במיתת רחל. אבן עזרא: הכתוב חזר פעם נוספת על היותם מבית לחם יהודה כדי להורות לנו שהם היו אנשים חשובים סתם ויציאתם לא הייתה דבר של מה בכך וגם כדי להסביר לנו שהמילה אפרתים איננה אומרת שהם היו משבט אפרים אלא ממקום שנקרא אפרת. ספורנו: הכתוב חזר על היותם מבית לחם יהודה כדי לומר לנו שלמרות שהם היו האנשים החשובים בעירם, הם עדיין לא ניסו לעזור לאנשי עירם, ולהיפך, הם יצאו מהעיר על מנת לברוח מהאחריות שהייתה מוטלת עליהם לעזור לאנשי עירם. מלבי"ם: בית לחם נקראה בעבר אפרת, וגם הייתה משפחה מיוחסת משבט יהודה שנקראו אפרתים.

[9] תרגום וכתב שהם היו שם "רופילין". בהסבר זה יש שלושה פירושים שמצאתי, וכולם לשון חשיבות: או אנשים חשובים, או שרי צבא (כך מובא בתרגום של המהדיר במגילת אסתר תורת חיים ט,ו) ובהערות לספר היין הטוב כתב על פי המדרש שהכוונה למשנה למלך. מלבי"ם: בהתחלה אלמלך לא יצא למואב כדי להשתקע שם, אך עם הזמן הוא החליט להישאר שם ולכן כתוב "ויהיו שם".

[10] תרגום. בתוספתא במסכת עבודה זרה ה,ב כתוב שאלימלך ובניו מתו ברעב. רש"י: הכתוב הזכיר שאלימלך היה בעלה של נעמי כדי ללמדנו שאין איש מת אלא לאשתו. משבצות זהב: אלימלך בתחילה היה נקרא "איש מבית לחם יהודה", כלומר: היה לו מעמד בעירו. אך לאחר שהוא יצא מארץ ישראל וסירב לשאת בעול של כלל ישראל, הוא נקרא איש נעמי היות ורק היא התאבלה עליו. ספורנו: הכתוב אומר שלמרות שאלימלך מת, נעמי ובניה לא חשבו שהם צריכים לשנות דבר והם נשארו בחוץ לארץ. ר"י קרא: הכתוב מלמדנו שאם אלימלך לא היה מת, הוא לא היה נותן לבניו להתחתן עם נשים מואביות. במהדיר בהוצאת מוסד הרב קוק ציין שאמנם ר"י קרא סובר שרות וערפה התגיירו, אך אלימלך בכל זאת לא היה נותן להם להתחתן איתן משום שיש בהן עדיין מדעותיהן הנפסדות. מלבי"ם: מיתתו של אלימלך הייתה בגלל שהוא החליט להישאר במואב, ומיתתו הייתה מיד לאחר החלטתו. "איש נעמי" מציין שאלימלך היה זה שקבע: ההחלטה לרדת למואב וההחלטות האחרות במשפחה נקבעו על ידו. כמו כן כתב שבגלל שאלימלך מת כשהוא היה עני, הזכירו אותו בתור "איש נעמי", היות והיא הייתה יותר מוכרת ממנו. אבל אם הוא היה מת עשיר, הוא היה מוכר בפי כולם. מוהר"ם אלשייך: הכתוב קרא לאלימלך "איש נעמי" כדי לומר שכשם שנעמי הייתה צדקת, כך אלימלך היה צדיק, והוא נענש במתיה רק על יציאתו מהארץ ולא על חטאים אחרים. אולם, בחז"ל מצאנו שדרשו זאת לגנאי, שאין איש מת אלא לבעלה. מותו של אלימלך השפיע רק על נעמי ולא על שאר עם ישראל, למרות שאם אלימלך היה נשאר בצדקותו, כל העם היה נעצב על מיתתו. באופן נוסף הסביר שייתכן לומר שעד עתה הייתה נעמי טפלה לאלימלך ועתה הפך אלימלך להיות טפל לנעמי.

[11] תרגום. מלבי"ם: הכוונה שנעמי נשארה בשדה מואב ולא למדה דבר ממיתתו של אלימלך. כמו כן כתב בשם המדרש שרות ובניה נקראו כמו "שיירי מנחה", היות ואלימלך היה האדם העיקרי (בדימוי של המדרש למנחה הוא הנקרא הקומץ שמוקרב על גבי המזבח), למרות שהם היו הרוב. מוהר"ם אלשייך: היה ראוי שגם נעמי תמות בגלל החטא של אלימלך ושהיא לא מחתה בו, אלא שה' השאיר אותה כדי להביא את רות בתוך ישראל.

[12] תרגום. אבן עזרא: מחלון וכליון גיירו את רות וערפה לפני שהם התחתנו איתם. הוכחתו מהפסוק המציין את חזרתה של ערפה למואב "אל עמה ואל אלוהיה". השיבה לאלוהיה שייך רק אם היא עזבה אותם פעם אחת והיא עשתה זאת על ידי שהיא התגיירה. פירושו קשה מכמה סיבות. א. חז"ל למדו במסכת יבמות חלק גדול מדיני גירות מהצטרפותה של רות לנעמי אחרי שמחלון וכליון מתו, ומשמע שרק אז רות התגיירה. ב. לא נראה שנעמי הייתה אומרת לכלותיה לחזור למואב אם הן כבר היו מגויירות. לאחר מכן ראיתי שבפירוש רינת יצחק הקשה שאלות אלו וענה עליהן כך. האבן עזרא סובר כמו הראשונים האומרים שקבלת מצוות איננה מעכבת בגירות. לכן רות וערפה טבלו לשם גירות אך רבלת המצוות הייתה רק בשעת הליכתה לארץ ישראל. אלא שהשאלה השנייה עדיין נשארה ללא מענה ולכן צריך לומר באמת שהגירות הייתה רק לאחר מיתת מחלון וכליון. הגרי"ז הסביר שהן היו בגדר גר תושב. אלא שגם על דבריו קשה, שהרי יש ראשונים שסוברים שבגר תושב יש קצת דיני גירות. בנוסף הקשה הרינת יצחק ששיטת המנחת חינוך שגם בגר תושב יש לאו של "לא תתחתן בם" ואם כן כיצד מחלון וכליון התחתנו איתה (ולא זכיתי להבין את דבריו, וכי מוכרחים לומר שמעשיהם של מחלון וכליון היו על פי ההלכה?). משבצות זהב: גם לשיטה האומרת שרות וערפה התגיירו לפני שהן התחתנו עם מחלון וכליון, ניתן להסביר שנעמי לימדה את רות את הדינים משום שהיא חששה שמא הגירות הייתה בגלל שהיא רצתה להתחתן עם מחלון ואין זה גירות אמיתית, או שרות הייתה קטנה כשהיא התגיירה (וכך גם ערפה, וכאשר ערפה חזרה על עמה, היא מחתה וביטלה את הגיור). רלב"ג בפירושו לפסוק י' כתב גם הוא שמחלון וכליון גיירו את רות וערפה והמהדיר של מהדורת מוסד הרב קוק הביא כמה מקורות בחז"ל שסוברים כן גם כן. ר"א כהן צדק: הביא את מדרש חז"ל שמחלון וכליון התחתנו עם נשים נכריות בגלל שהם נהגו מנהג מואבים. המואבים לא קידמו את בני ישראל בלחם ומים וגם משפחתו של אלימלך לא רצתה לפרנס את העניים. מלבי"ם: בלשון המקרא, כאשר אדם מקדש אישה כדת משה וישראל, הכתוב כותב את השורש ל.ק.ח. מחלון וכליון התחתנו עם נשים נכריות בניגוד לכתוב בתורה, ולכן הכתוב השתמש בשורש נ.ש.א. גם שמה של ערפה, שן מואבי, מוכיח שהן לא התגיירו. גם הנישואין עצמן היו בעיתיות: כליון, האח הצעיר, היה הראשון שהתחתן עם ערפה, אישה נכרית, והמשפחה לא מחתה בו. כמו כן, אם מחלון היה הראשון שהיה מתחתן עם רות, היה ניתן ללמד עליו זכות שהוא התחתן איתה בגלל שהוא ראה אצלה איזושהי זכות גדולה ושכליון התחתןגם הוא עם אישה נכרית בגלל שהוא חשב שהוא ימצא אישה טובה כמו רות. אולם כליון היה הראשון שהתחתן עם ערפה, ומחלון היה אמור ללמוד מכך ולא להתחתן עם עוד אישה נכרית. מוהר"ם אלשייך: מחלון וכליון העיזו לשאת נשים נכריות רק לאחר מיתת אביהם. כל עוד אלימלך חי, הם ידעו שהוא לא יסכים לכך, ולאחר מיתתו לא היה אכפת להם ממה שנעמי אמרה. כמו כן כתב שהגדול, מחלון, לא רצה לישא מבנות מואב, עד שהוא ראה שאחיו עשה כן. משבצות זהב: מחלון וכליון נשאו נשים נכריות ממשפחת המלוכה כך שנישואיהם יהיו להם למשענת כלכלית. כמו כן כתב שרות הגיעה לבית לחם בט"ז ניסן (כפי שכתוב בסוף הפרק), וההלכה של מואבי ולא מואבית התחדשה יום לפני שהיא הגיעה, והדבר מתאים למדרש חז"ל שהלכה זו התגלתה בזכות מסירות נפשה של רות שהיא הסכימה להתגייר גם אם יהיה אסור לה להתחתן עם אדם מישראל. כמו כן ענה על השאלה כיצד הייתה מחשבה לפסול את רות בגלל היותה מואביה, הרי האי הייתה צאצא של עגלון שהיה צאצא של בלק, ובלק היה ממדין והוא בכלל לא היה מואבי (ובגויים הולכים אחרי האב)? וענה על כך שהאיסור נאמר מבלק ואילך היות ובזמנו לא קידמו את בני ישראל בלחם ובמים ולכן הוא נחשב למואבי לעניין זה. בהמשך דבריו התייחס לכתוב בפסוק "להם" שלכאורה מילה זו מיורת וענה שהכתוב הדגיש שהם נשאו נשים נכריות על דעת עצמם או שהכתוב רמז שהם נשאו את הנשים לשם הנאה ולא כדי לפרות ולרבות.

[13] תרגום וכתב שהיא הייתה בתו של עגלון מלך מואב. ר"א כהן צדק: הביא את מדרש חז"ל שערפה נקראה כך משום שהיא הייתה ראויה להיערף כמו עגלה ערופה על שהיא הפנתה עורף לחמותה וחזרה למואב.

[14] תרגום. מוהר"ם אלשייך: הכתוב מדגיש שהחטא העיקרי שבגללו מתו מחלון וכליון היא הישארותם בחוץ לארץ ולא נשיאת הנשים הנכריות. לכן הדגש על שנשארו שם עשר שנים. כמו כן הכתוב מדגיש שמחלון וכליון לא נשארו בארץ מואב בגלל שהם רצו שיעבור זמן מנישואיהם, שהרי הם נשארו שם במשך עשר שנים, ואין זה המנהג להישאר זמן רב כל כך לאחר הנישואין במקום הכלה.

[15] תרגום וכתב שהיה זה לעונש על החטא שהם נשאו נשים נכריות. רש"י: הסביר מדוע כתוב "גם". משום שמחלון וכליון לא מתו מיד, אלא בהתחלה ה' העניש אותם בדברים אחרים, כמו מיתת הגמלים שלהם והמקנה שלהם, ורק לאחר שהם לא למדו לקח ולא חזרו בתשובה, ה' הרג גם אותם. לפי רש"י יוצא שאלימלך לא נענש במיתת הגמלים והמקנה, היות והמילה "גם" התייחדה רק למחלון וכליון. הרינת יצחק כתב שמוכח מהמדרש שמיתת המקנה והגמלים הייתה לפני מיתת אלימלך ואם כן גם הוא נכלל בעונש הממון ואין זה מובן מדוע נאמרה המילה "גם" רק אצל מחלון וכליון. מלבי"ם: מחלון מת ראשון היות ולא מחה באחיו כשהוא התחתן עם ערפה. מוהר"ם אלשייך: הדגיש שמיתתם הייתה בגלל שהם נשארו בחוץ לארץ, והמילה "גם" באה לומר שהם מתו מאותה סיבה שאביהם מת: היציאה מארץ ישראל. כמו כן הסביר שהכתוב חזר על שמותיהם למרות שהיה אפשר להסתפק בכתוב "וימותו גם שניהם" כדי להוריד מהם את התואר הראשון "אפרתים". לעיל בתחילת הספר תוארה משפחתו של אלימלך בתואר "אפרתים" שמשמעותו חשובים, ועכשיו, כשהם מתו, הם כבר לא היו חשובים. כמו כן הכתוב הדגיש שהם נישאו לנשים הנכריות ללא שהן התגיירו ולכן לא כתוב שהם היו הבעלים של רות וערפה. מחלון מת ראשון בגלל שמידת הדין פוגעת תחילה בצדיקים. משבצות זהב: הכתוב חזר על שמותם למרות שהיה יכול לכתוב "וימותו שניהם" והיינו יודעים שמדובר במחלון וכליון כדי להדגיש לנו את מהות השמות שלהם: מחלון על שעשו גופם חולין וכליון על שהתחייבו כליה לפני המקום. כמו כן הסביר שאלימלך לא לקה בממונו לפני שהוא מת משום שה' מכה בממון רק מתוך מידת הרחמים, כדי שהאדם יראה ויחזור בתשובה, ואלימלך לא ריחם על עם ישראל בשנות הרעב ולכן ה' לא נהג עימו במידת הרחמים. זו גם הסיבה שהוא נענש מיד ואילו לבניו המתינו בשמים עשר שנים לפני שהענישו אותם. בסוף דבריו כתב שהמקנה מת עוד בחייו של אלימלך, אלא שהכתוב רמז זאת רק במיתתם של מחלון וכליון משום שמיתתו של אלימלך גרם לשר כל כך גדול, עד שמות המקנה והבקר לא נחשב לצרה.

[16] תרגום. אבן עזרא: בפסוק כתוב את מיתת מחלון וכליון לפני מיתת אלימלך למרות שמבחינה כרונולוגית הסדר הוא הפוך, משום שדרכו של הכתוב לכתוב בהתחלה את מה שאירע אחרונה או משום שנעמי הצטערה יותר במיתת בניה משום שהם יהו צעירים בעוד שאלימלך מת כשהוא כבר היה זקן. רלב"ג: הדגש הוא שלנעמי לא נשאר אף אחד בחיים, היות ובניה מתו בלי שהיו להם בנים. ספורנו: למרות שבעלה ובניה מתו, נעמי לא חשבה שהיא צריכה לחזור לארץ ישראל. מלבי"ם: נעמי לא השתתפה בחטא של נשיאת הנשים הנכריות והיא תמיד רצתה לחזור לארץ ישראל (ועיין בדברי האלשייך בהמשך). מוהר"ם אלשייך: חז"ל דרשו שנעמי הייתה בהיריון כאשר מחלון וכליון מתו. לפי זה, כוונת הפסוק ששני בניה מתו היא על כליון ועל העובר, אבל מחלון יבא בגלגול נשמה לאחר הייבום של רות על ידי בועז. כמו כן הסביר שכתוב בפסוק שנעמי נשארה משני ילדיה, הכתוב קרא למחלון וכליון ילדים, משום שביחס לנעמי הם היו עדיין ילדים והיא הייתה יכולה להשפיע עליהם ולמחות בהם מנשיאת הנשים הנכריות. לכן גם הוזכרו הילדים לפני הבעל, היות ולנעמי הייתה השפעה גדולה יותר על הבני מאשר על הבעל. רינת יצחק: כל עוד מחלון וכליון היו בחיים, היה נחשב הדבר כאילו שגם אלימלך חי במקצתו.לאחר שמתו כל בניו של אלימלך, נחשב הדבר שהוא מת לגמרי, ולכן הוזכרה מיתתו כאן פעם נוספת. כמו כן הסביר בשם הגר"א שבתחילה (פסוק ג') קרא הכתוב לנעמי שיריים משום שביחס לעיקר, לאלימלך, היא הייתה רק שיריים. אך בפסוק זה היא כבר נקראה שיריים גם בגלל הכמות, כיוון שרוב היוצאים מהארץ ממשפחתה כבר מתו. משבצות זהב: הכתוב אומר שנעמי הרגישה שהיא נענשה בכך שהיא עדיין נשארה בחיים בעוד בעלה ובניה מתו. כמו כן בכתוב מתוארת נעמי בפסוק בתואר "האשה", דהיינו: האישה החשובה. למרות על מה שעבר עליה היא עדיין נשארה בחשיבותה. בפירוש נוסף כתב שהכוונה שנעמי נשארה בשדה מואב גם לאחר מיתת בניה והיא לא חזרה לארץ ישראל. בביאור לפסוק ט"ז כתב על פי דברי האלשייך שנעמי הייתה צריכה למחות במחלון וכליון כאשר הם נשאו נשים נכריות, שהסיבה היחידה שנעמי לא נענשה כמו שנענשו שאר בני משפחתה, משום שהיא הייתה עתידהלהכניס את רות תחת כנפי השכינה. מכאן, שאם רות הייתה נענית להפצרות של נעמי לשוב לעמה, נעמי הייתה נענשת על כך.

[17] על פי הרמב"ם במורה נבוכים א,יב. מוהר"ם אלשייך: נעמי קמה בפתאומיות כדי לחזור לארץ ישראל בלי להודיע לכלותיה, היות והיא ידעה שאם היא תודיע להם לפני כן, הן ינסו לשכנע אותה להישאר. כלותיה הצטרפו אליה למרות שהן לא ידעו להיכן היא הולכת. משבצות זהב: הכתוב מנה כל פעולה של נעמי וכלתויה בנפרד ("ותקם" ותצא" וכו') משום שהיה בכל מעשה שהם עשו קושי גדול, ולכן הייתה חשיבות לכל פעולה. בשם ספר בשורת אליהו כתב שהכוונה בצלע זו של הפסוק היא שהן קמו מהשבעה על מחלון וכליון.

[18] אבן עזרא. תרגום: הכוונה שהיא ממש חזרה בפועל, אך לפי דבריו צריך להבין מדוע כתוב בפסוק הבא שהיא יצאה משדה מואב אם בפסוק זה כבר כתוב שהיא חזרה לארץ ישראל. ספורנו: נעמי חזרה אל ביתה ואל השדה שלה ולא כדי להשתדל בתיקון הציבור וגם לא כדי לעזוב את חוץ לארץ. מלבי"ם: כל השלושה רצו לצאת ממקומן, היות והם חשבו שהמזל הרע גרם למות אלימלך, מחלון וכליון. אולם רק נעמי התכוונה לחזור לארץ ישראל ולכן רק עליה כתוב שהיא שבה משדה מואב, והיא החליטה לחזור דווקא לארץ ישראל היות והסתיים הרעב שגרם לה לצאת משם מלכתחילה. כמו כן כתב שנעמי שמעה שה' פקד את עם ישראל בגלל שהם חזרו בתשובה ומכאן היא הבינה שהרעב לא יחזור. מוהר"ם אלשייך: על נעמי כתוב שהיא חזרה לארץ ישראל למרות שהיא עוד לא הגיעה לשם משום שה' יתבך מחשיב לה מחשבה כמעשה. כלותיה לא היו בנות ישראל, ולכן בפסוק הבא הכתוב משתמש בלשון שהן הלכו כפעולה העיקרית. אלא שגם אצלן כתוב "לשוב" כיוון שהן הלכו אחרי נעמי. כמו כן הכתוב מדגיש שנעמי חזרה לארץ ישראל לשם שמים, ולכן היא עקרה את עצמה מכל שדות מואב, והיא לא הסתפקה במעבר מקום בתוך מואב. כמו כן הכתוב מדגיש בהמשך שמיד כאשר נעמי שמעה שה' פקד את עם ישראל והרעב נפסק, היא חזרה לארץ ישראל, כדי לא לומר שהיא חזרה רק כדי שהיא לא תמות כבניה. נעמי לא הייתה יכולה לחזור לפני שהרעב נגמר, משום שאז היו באים אליה בטעות שכאשר היה לה ממון היא עזבה את ישראל ועתה היא חוזרת רק בגלל שאין לה ממון. ר"א כהן צדק: כתוב "שדי"עם האות י' משום שלנעמי היו עשר שדות במואב או משום שהיא שהתה שם עשר שנים.

[19] תרגום וכתב שהבשורה הייתה על פי מלאך ושפקידת עם ישראל היה בזכות תפילתו של בועז החסיד וזכויותיו.  ברינת יצחק השווה את הכתוב בתרגום כאן לכתוב להלן ג,ז שם לא מוזכר שבועז היה חסיד, וכתב על כך שבועז לא תלה את הדבר בזכותו ולכן לא כתוב שם שהוא היה חסיד, אך האמת היא שגם שם הדברים נעשו בזכותו, וצריך לומר שלמרות שמטר איננו יורד בזכות אדם יחיד (תענית ט,א), הרי שלבועז היו זכויות רבות כל כך עד שהוא נחשב לרבים. זו גם הסיבה שהייתה תביעה כנגד מחלון וכליון שלא התפללו על הדור, למרות שיש דעות שלא ניתן לשנות את גזר הדין, משום שהם נחשבים בגדר של רבים ותפילתם הייתה נשמעת. כמו כן התייחס לשינוי בתרגום ששינה וכתב במקום "בועז נגידא" "בועז חסידא", שתפילותיו של בועז התקבלו משום שהוא היה עוסק הרבה בתפילות ומתפלל בכוונה גדולה.

בעניין היות לחם שם כולל לכל דברי האכילה, עיין רש"י ויקרא כא,יז ומילון אוצר מפרשי התנ"ך.

מוהר"ם אלשייך: הדגש הוא שנעמי שמעה שהפקידה הייתה בגלל זכות העם ולא בגלל זכות הארץ. לו הפקידה הייתה רק בזכות הארץ, היא לא הייתה רשאית לקבל מהטוב שה' השפיע, היות והיא עזבה את הארץ בשעה הקשה, אבל בגלל שהפקידה הייתה לעם, נעמי עדיין נשארה חלק מעם ישראל ולכן הטובה מגיע גם לה. כמו כן נעמי לא המתינה עד שהרעב ייגמר לגמרי, ומשעה שה' פקד אותם, עוד לפני שגדלה התבואה, היא חזרה (והוא למד זאת מהמילה "לתת" – למרות שעדיין לא ניתן בפועל). כמו כן נעמי לא התפנקה וחיכתה שה' יצמיח גם פירות ומעדנות, אלא הסתפקה בלחם (אולם עיין במילון אוצר מפרשי התנ"ך שם הסברנו שפעמים רבות לחם שכתוב במקרא כולל את כל האוכל וכך הסברנו בפנים שהרעב כולו הסתיים). משבצות זהב: בשם רמ"ד וואלי כתב שלא כתוב שה' הביא על עם ישראל שובע (שהוא הפך הרעב), אלא כתוב שה' הביא לחם. היות וישראל עדיין לא חזרו בתשובה, ה' לא נתן להם שובע, אלא רק את צרכם בלחם.

[20] תרגום. רש"י הסביר מדוע כתוב שוב שהיא יצאה מהמקום שבו היא הייתה לאחר שהדברים כבר נאמרו מלכתחילה. הכתוב רוצה לומר שיציאת הצדיק מהמקום עושה רושם. ר"א כהן צדק: יש כאן תוכחה כלפי עם ישראל. רות דבקה בחמותה וישראל לא דבקו בה'. מוהר"ם אלשייך: בהתחלה נעמי יצאה לחזור לארץ ישראל, אך לאו דווקא למקומה הראשון, לבית לחם יהודה. אולם, לאחר שנעמי ראתה שכלותיה מצטרפות אליה, היא אמרה לעצמה שהיא חייבת לדאוג להם במקומות אליהם הם ילכו, ולכן חזרה דווקא לעיר בית לחם, שם היו אנשים שהיו יכולים לעזור לה לסייע לכלותיה, היות והיו לה שם קרובים ומכרים. בהסבר נוסף כתב שבשעת יציאתה הייתה נעמי לבד משום שכלותיה לא ידעו להיכן היא הולכת. רק לאחר שנעמי יצאה ונודע לכלותיה להיכן היא הולכת והן החליטו להצטרף אליה, שייך לכתוב "ושתי כלותיה עמה". רינת יצחק: הסביר את הכפילות שהכתוב ציין גם את יציאתם משדה מואב וגם את הליכתן לארץ ישראל, על פי היסוד של בית הלוי בפסוק שכתב גם את יציאתו של יעקב מבאר שבע וגם את הליכתו לחרן. כאשר אדם הולך ממקום למקום, יש שתי אפשרויות להסביר את הליכתו. או שהוא צריך לצאת מהמקום בו הוא נמצא או שהוא צריך להיות במקום שאליו הוא הולך. אצל יעקב הצטרפו שתי האפשרויות האלה יחד. כך כם אצל נעמי. היא גם לא רצתה להיות בשדה מואב כיוון שהיא כבר לא רצתה לידבק יותר בצרות העין שלהם (וגם אלימלך ירד דווקא למואב כיוון שגם הוא היה צר עין כדברי המדרש, ונעמי התעוררה עכשיו לשנות טבע זה) והיא גם רצתה לחזור לארץ ישראל.

[21] תרגום.

[22] תרגום. ספורנו: רות וערפה לא התכוונו לחזור לארץ ישראל, אלא הן התכוונו רק ללוות את נעמי. ר"א כהן צדק: כתב בשם חז"ל שפשוט שהן הלכו בדרך, אלא הכוונה שלא היה דבר שהפריד ביניהן ובין הדרך הואיל והן הלכו יחפות. רינת יצחק: כאשר נעמי יצאה מארץ מואב, היא יצאה רק בגלל שהיא ראתה שיש לחם בארץ יהודה. אולם, לאחר שהיא כבר התחילה לצאת, התעוררו בה הרגשות לחזור למולדתה. לעומת זאת רות וערפה לא יצאו כדי לחזור למולדתן היות והן מעולם לא התגוררו בארץ ישראל. כמו כן הביא את דברי החתם סופר שכתב שבהתחלה נעמי חזרה שלא לשמה, אלא בגלל שהיא ראתה שיש לחם ביהודה, ולכן היא לקחה בהתחלה את שתי כלותיה כדי שגן הן יהנו מהלחם, אולם בסופו של דבר היגעה נעמי לדרגה שהיא חזרה לארץ ישראל לשמה ושהיא מסכימה לחזור לארץ ישראל אפילו אם היא תסבול שם ברעב ובצמא, והיא חשבה שהכלות שלה לא יכולו לסבול זאת ולכן היא אמרה להן לחזור. נעמי ידעה שגויים אינם יכולים לעשות מצווה לשמה ולכן היא חשבה שרות וערפה לא יוכלו לסבול את החזרה לארץ ישראל.

כמו כן הביא הרינת יצחק את המדרש שנעמי וכלותיה עברו על שורת הדין והלכו ביום טוב מעבר לתחום שבת. מדרש זה מסתדר לפי שיטת האבן עזרא שמחלון וכליון גיירו את רות וערפה לפני שהם התחתנו איתן, אבל לפי רוב השיטות הסוברות שמחלון וכליון לא גיירו את רות וערפה, כיצד ניתן לומר עליהן שהן עברו על שורת הדין, הרי הן עדיין לא התגייר? וענה על כך בשם הגרי"ז שהן עמנם לא היו גירי צדק, אלא הן היו גירי תושב.

אולם, לעניות דעתי יש בכלל לעיין על החידוש שהביא הרינת יצחק בשם הגרי"ז. היכן מצאנו שיש דרך להתגייר כגר תושב באופן יחידני? ובכלל יש לעיין על דבריו ועל דברי האבן עזרא: מי היה מגייר אותן, ומי הכריע את הדין של "עמוני ולא עמונית"? הרי לכאורה הבירור הראשון של הדבר היה בשעה שהגואל סירב לגאול את רות.

משבצות זהב: נעמי וכלותיה לא עברו על איסור תחומין היות והתרגום כתב שמלאך בישר לנעמי שהרעב הסתיים ואמר לה לחזור לארץ. לפי מהלך הדברים שבדיוק הן נכנסו לעיר בשעה שהוציאו את מיטתה של בועז, מובן מדוע הן הזדרזו כל כך. כמו כן ייתכן לומר שהם התירו לעצמן לעבור על איסור תחומין בשביל מצות יישוב ארץ ישראל. הסבר נוסף שכתב על זריזותם הוא שהן חששו שמשפחתו של עגלון מלך מואב תמנע מהן מללכת לארץ ישראל ואז רות הייתה נשארת מומרת לעולם.

[23] ר"א כהן צדק: נעמי אמרה זאת לשתי כלותיה דווקא עכשיו ולא לפני שהן יצאו מהעיר משום שהיא ידעה שאם היא תאמר לכלותיה לעזוב אותה עוד כשהן היו בעיר, כלותיה לא ישמעו לה. עכשיו, לאחר שכבר התחיל טורח הדרך, יש סיכוי גבוה יותר שכלותיה ישמעו לה.

[24] תרגום. רס"ג: הכוונה שכל אחת מהן תחזור חזרה לדת של העם הקודם שלה. זה אחד המקומות הבודדים שרס"ג מפרש את הפסוק על פי חז"ל (הובאו דבריהם במדרש רות רבה ב,יג). ספורנו: נעמי פטרה את כלותיה כדי שלא תצטרכנה להמשיך וללוות אותן. ר"א כהן צדק: נעמי אמרה לכלותיה לחזור למואב היות והיא התביישה בהן היות ובניה התחתנו איתן כשהן היו נכריות. מלבי"ם: נעמי חשבה שרות וערפה מלוות אותה ולאחר מכן מתכוונות לחזור חזרה לארץ מואב. היא אמרה להן שהיא איננה זקוקה לליווי והמליצה להן שכל אחת מהן תחזור לבית אימה. בפסוק הבא הסביר שנעמי אמרה להן לחזור לבית אימן משום שלגויים אין ייחוס אחר אביהם. כך גם ענה הר"א כהן צדק ובכך ענה על שאלה נוספת: כיצד התחתן יעקב עם שתי אחיות, משום שרחל ולאה היו אחיות רק מהאב ולא מהם. בדבריו אמר שלמרות שיעקב לא עבר בכך על איסור ממש, היה בזה טעם לפגם ולכן הוא לא יברך לעתיד על הכוס. בסוף דבריו כתב הסבר נוסף שנעמי אמרה להן לחזור לבית אימן היות והאבא עבד כל היום ורק האם הייתה בבית. מוהר"ם אלשייך: נעמי ניסתה לדחות את גיור כלותיה על ידי שהיא אמרה להן שאם הן יתגיירו, הן לא יוכלו לחזור חזרה למשפחתם, היות וגר שמתגייר כקטן שנולד. נעמי גם אמרה שיחזרו לבית אמן ולא לבית אביהן משום שכלותיה היו מואביות והקב"ה מאס בזכרון הזכרים במואב ואסר את ביאתם לקהל. בהסבר נוסף כתב שנעמי אמרה לכלותיה שהן רוצות להצטרף אליה כיוון שהיא התייחסה אליהן כאילו שהן היו בנותיה. על כך אמרה שאם הן יחזרו לבית אמן, הן יקבלו יותר מהאמא הביולוגית ממה שהן קיבלו ממנה. כמו כן היא אמרה שכלותיה אינן צריכות לחשוש שמא הן יהיו אוכלי חינם אצל אמא שלהן, משום שה' ודאי יזכור להן את חסדו במה שהן עשו והן לא יצטרכו להתפרנס מאמא שלהן.

[25] תרגום. ר"י קרא: החסד היה שהן הצטרפו לנעמי כשיצאה משדה מואב. ספורנו: החסד הוא שהן ניחמו את נעמי והספידו את בעליהן. ר"א כהן צדק: כתוב יעש עם ה' אבל קוראים ללא ה', משום שכוונת הפסוק שהחסד יהיה בעוד חמש דורות, כאשר יוולד שלמה. בסוף דבריו כתב שרות באמת חייתה חמש דורות עד לתקופתו של שלמה. כמו כן הביא את מדרש חז"ל שהסביר מדוע כתוב "עשיתם" בלשון זכר, משום שהם דאגו לתכריכים של מחלון וכליון וזה היה מעשה גברים, או משום שערפה הלכה עם נעמי ארבעים פסיעות ולכן היא זכתה שמותו של גלית נדחה בארבעים יום. מלבי"ם: עשיתם חסד עם בני והתייחסתם אליהם יפה כשהם עוד חיו. בשם חז"ל כתב שהכוונה היא שכאשר בניה מתו, רות וערפה נתנו להם תכריכים והחסד עם נעמי היא שהן מחלו על הכתובה שלהן (למרות שחוקי מואב חייבו את נעמי לשלם להן את הכתובה וקבורת המתים הייתה צריכה להיות מהירושה שלהם).

[26] תרגום. אבן עזרא: נעמי ברכה אותן שה' יתן להם בעל. ר"א כהן צדק: קוראים את הפסוק "ומצאנה", והכוונה שרק אחת מהן תמצא מנוחה, והכוונה לרות. מלבי"ם: בפסוק הקודם נעמי ברכה את רות וערפה שה' ישיב להן כגמולן על מה שעשו. כאן נעמי מברכת אותן שה' ישלם להן מעבר למגיע להן על מה שעשו. כאשר אלמנה התכוונה שלא להתחתן, היא הייתה יושבת בבית לבד. אולם, כאשר היא התכוונה להתחתן שוב, היא הייתה חוזרת לבית אביה (ואצל אומות העולם שאין להם ייחוס היא הייתה חוזרת לבית אמא שלה), ונעמי ברכה אותן שיזכו למצוא מנוחה ולהתחתן שוב. מוהר"ם אלשייך: בדרך כלל אישה מוצאת מנוחה רק בנישואין הראשונים ונעמי איחלה לכלותיה שימצאו מנוחה גם בנישואין השניים. בהסבר נוסף כתב שנעמי התכוונה לרמוז כאן את עניין הגירות, ואמרה להן לחזור לית אמן, הכוונה שיתגיירו. נעמי לא הזכירה את בית אביהן משום שהזכרים במואב נאסרו לבוא בישראל. כל צלעות הפסוק כתובות בצורה ברורה בלשון רבים היות ונעמי התכוונה לרמוז לשתיהן על עניין הגירות, אולם בעניין המלוכה הכתובה בצלע זו של הפסוק, נעמי התשמשה בלשון שיכול להישמע כלשון יחיד (בכך שחסרה האותה ה' מהמילה "ומצאן"), משום שרק אחת מהן תזכה שהמלוכה תצא ממנה.

[27] תרגום.

[28] מוהר"ם אלשייך. בהמשך פירושו כתב שהנשיקה גורמת לדיבוק של רוח ברוח, אלא שרק רות הייתה יכולה להידבק בנעמי על ידי הנשיקה משום שרק היא הייתה ראויה לכך.

[29] תרגום. ספורנו: למרות שהדור היה דור ששופט את שופטיו ורות וערפה היו נשים נכריות, הן עדיין כיבדו את נעמי. ר"א כהן צדק כתב שהייתה לו גירסה שהיה כתוב בה "ותשאנה" ללא האות ה' (ובמהדיר של מוסד הרב קוק כתב שייתכן שכוונתו לכתוב בפסוק יד' שם באמת כתוב ללא ה'). ההסבר הוא שרק אחת מהן בכתה – רק רות.

[30] תרגום וכתב שהן אמרו שהן לא יחזרו לעבודה הזרה שלהן. רינת יצחק: אם כוונת הפסוק כדברי התרגום שרות וערפה אמרו שהן רוצות להתגייר, לא מובנת תשובת נעמי שאמרה שהן לא יוכלו להתחתן שוב עם בניה, הרי הן הצטרפו לנעמי על מנת להתגייר ולא כדי להתחתן עם בניה. וענה: רות וערפה הלכו דווקא עם נעמי משום שהן חששו שבית הדין לא יקבל אותן כגיורות כפי ההלכה האוסרת על בית דין לקרב גרים בשעה שטוב לישראל. נעמי הייתה יכולה להעיד עליהן שהן מתכוונות להתגייר לשמה. אולם, נעמי ענתה להן שגם אם הן יצטרפו אליה, עדיין יש חשש שבית הדין לא יקרב אותן ולא יתיר להן להינשא לשאר ישראל, וגם היא לא תוכל לעזור להן ולחתן אותן עם בניה, משום שהיא כנראה לא תוליד עוד בנים. בהסבר נוסף כתב שנעמי רצתה לבדוק אם כוונתן לשם שמים על ידי אמירה שאם הן יצטרפו אליה, הן לא תוכלנה להתחתן, ובאמת ערפה נבהלה וחזרה לארצה. בשם המדרש כתב שהן אכן התגיירו לפני שהן התחתנו עם מחלון וכליון, אלא שנעמי הסתפקה אם גירותן היה לשם שמים או לא, והיא אמרה לרות וערפה שאם הגירות שלהן היה לשם שמים, אזי אסור להן להתחתן עם בניה שיוולדו מצד אשת אחיו שלא היה בעולמו, וגם אם הגיור שלהן היה שלא לשם שמים, היא עדיין זקנה ויהיה לה קשה להוליד. ספורנו: למרות שעד עכשיו רות וערפה הצטרפו לנעמי רק כדי ללוות אותה, עכשיו הן החליטו להתגייר. מלבי"ם: רק עתה הסבירו רות וערפה לנעמי את כוונתן האמיתית, שהן אינן מתכוונות רק ללוות אותה, אלא שהן גם רוצות לחזור איתה לארץ ישראל (אם כי הן לא אמרו שהן יתגיירו). נעמי ענתה להן שאף אחד מעם ישראל לא יתחתן איתן והן גם לא יוכלו להתחתן עם בן שהיא תוליד. מוהר"ם אלשייך: בדברים אלו סתרו רות וערפה את הבנתה הראשונית של נעמי. נעמי חשבה שהן באו רק כדי ללוות אותה, והן ענו שאין זה נכון, אלא הן רוצות לחזור איתה לעמה ולהתגייר. לכן הן הדגישו שהחזרה היא לעם ישראל ולא לארץ ישראל.

[31] תרגום. מוהר"ם אלשייך: רק אחרי שרות וערפה רצו להתגייר, היא קראה להן "בנתי". אלא שהמילה נכתבה בכתיב חסר כדי ללמד שרק אחת מהן בסוף הלכה עימה. ר"א כהן צדק: כתוב בפסוקים שלש פעמים השורש ש.ב היות ואומרים לגר שלוש פעמים לחזור לעמו, ואם הגר עדיין רוצה להתגייר, מפסיקים לדחות אותו.

[32] תרגום. מוהר"ם אלשייך: נעמי אמרה לכלותיה שגם אם הן רוצות להתגייר, אין זה מוצדק שהן יתגיירו דווקא כאשר הן מצטרפות אליה. הרי אין לה עוד בנים לתת להן, ולכן אין היגיון בהמשך הקשר ביניהן – גם אם הן מתכוונות להתגייר.

[33] תרגום. אבן עזרא: נעמי אמרה את הדברים על דרך החביבות, שאם היו לה עוד בנים, היא הייתה נותנת להם להתחתן עם רות וערפה, אך אין ללמוד מכאן דיני יבום ממש, היות ונעמי לא התכוונה שיתקיים בהן דין יבום עם הבנים שיוולדו לה. בכך דחה את טענת המכחישים שלמדו מכאן שהכוונה ביבום איננה ממש לאחים, אלא לקרובי משפחה. מלבי"ם: נעמי שאלה האם יש לה בנים שכבר נולדו לה ושהיא מחביאה אותם בתוך מעיה, משום שברור שרות וערפה לא היו מחכים עד שהיא תוליד בנים כדי להתחתן איתם, הרי גם הן היו זקנות. בהמשך דבריה אמרה שגם אם הן רוצות לחכות, עדיין הדבר ייקח זמן רב ובכל מקרה היא זקנה מידי להתחתן שוב. בשם חז"ל כתב שאשה ששוהה עשר שנים ללא בעל איננה יכולה להוליד שוב, ולכן נעמי הייתה יכולה להוליד בנים נוספים רק אם יתקיימו אחד משני התנאים הבאים: א. במשך כל עשר השנים שהיא הייתה אלמנה היא חשבה להתחתן שוב ולהוליד עוד בנים. ב. שהיא תתחתן באותו לילה שהיה הלילה האחרון לפני שיעברו עשר השנים. נעמי אמרה לרות וערפה שגם אם היא לא התייאשה מלהוליד עוד בנים וגם אם היא תתחתן באותו ליל ותוליד עוד בנם, הן יחכו זמן רב עד שהבנים יגדלו ויוכלו להתחתן. מוהר"ם אלשייך: גם אם הייתי מולידה עוד בנים והיה מותר לכן להתחתן איתם היות ונישאתם למחלון וכליון כשעוד הייתם גויות ולכן אין איסור שתתחתנו עם הבנים הנוספים שאוליד – האם ברור לכן שאותם בנים ירצו בכלל להתחתן אתכם? משבצות זהב: נאמר "לכם" בלשון זכר משום שנעמי אמרה להן שאם הן יחכו עוד, הן לא יוכלו ללדת, והן יהיו כזכרים שאינם יולדים.

[34] תרגום. ספורנו: גם אם אתן חושבות שעל ידי שאני אתחתן יהיה מי שיעזור לכן – זה לא יקרה, משום שאני מבוגרת מידי. מוהר"ם אלשייך: תחזרו חזרה אל ארצכן, ושם תתגיירו ותעבדו את ה'. נעמי נקטה כאן בשיטת שמאל דוחה וימין מקרבת לניין הגירות. ר"א כהן צדק: כתוב "לכן" ללא ה' משום שבגימטריא "לכן" שווה מאה וכאן רמזה נעמי למאה ערלות פלשתים שיבואו בערפה. כנגד זה הביא דוד מאה ערלות פלשתים כדי להתחתן עם מיכל שבגימטריא שווה גם היא מאה. משבצות זהב: בפסוק י' כתוב קודם "לכנה" ולאחר מכן "שבנה" ואילו בפסוק זה כתוב ההיפך. בתחילה נעמי רצתה לדחות אותן לגמרי ולכן נעמי השתמשה קודם כל בפועל החזק יותר, ואילו כאן לאחר שהן הביעו את רצונן להתגייר נעמי דחתה אותן בפועל פחות בוטה וחזק ואמרה קודם "שבנה". בשם רבינו אלישע גאליקי כתב שנעמי אמרה "שבנה בנותי", כלומר שהן ישובו ויתגיירו כך שהיא תוכל לקרוא להן בנותי, אבל עדיין הן אינן צריכות ללכת איתה, משום שאין לה עוד בנים אלא הן יכולות להצטרף לעם ישראל בדרך אחרת.

[35] תרגום.

[36] רש"י.

[37] תרגום. רש"י: לו נעמי הייתה יכולה להוליד עוד בנים, הם לא היו אסורים על רות וערפה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, שהרי הן עכשיו התגיירו, והקידושין של מחלון וכליון לא תפסו בהם. הגרי"ז בחידושיו בסטנסיל שאל: הרי אם נעמי הייתה מולידה עוד בנים, לא היה צריך לאסור בגלל אשת אחיו שלא היה בעולמו, שהרי הבנים שהיו נולדים היו אחים מן האם ולא מן האב ואין שייך בהם כלל דין ייבום. משבצות זהב: אם לא היה איסור ייבום מצד אשת אחיו שלא היה בעולמו וכדומה, ברור שמצוות יבום הייתה דוחה איסור של "לא יבא עמוני ומואבי", גם אם לא היינו דורשים "עמוני ולא עמונית וכו'". ר"א כהן צדק: סופי התיבות של "הלילה לאיש וגם ילדתי בנים" הם השמים. הכוונה היא שגם אם בשמים יבטיחו לה להוליד.

[38] תרגום וכתב שהשאלה היא האם הם ימתינו להם כמו שמחכים  כמו שאישה מחכה להתייבם ליבשם שלה. רש"י פירש "תשברנה" מלשון ציפיה והביא ראיה מהפסוק "שברו על ה' אלוקיו". אמנם במשמעות אין הבדל בין הפירושים. אבן עזרא: השורש ש.ב.ר יהיו מחובר תמיד אל האות ל' או אל מילה שהיא הטיה של "אל" (במקרה שלנו "להן"). מלבי"ם: ש.ב.ר פירושו ציפייה לדבר שבטוח יקיים. נעמי אמרה שהן אינן יכולות להיות בטוחות שהיא תוליד עוד בנים שיתחתנו איתן, היות ויתכן מאוד שהבנים ימותו כשהם עוד צעירים. ר"א כהן צדק: היה לכאורה צריך להיות כתוב "להם" בלשון זכר. אלא שנעמי אמרה לרות וערפה שייתכן שהיא תוליד רק בנות ולא בנים.

[39] רש"י ולפי פירושו השורש הוא ע.ג, כמו העוגה שחוני המעגל צייר מסביב ולא יצא ממנו. כמו כן רש"י דחה את האפשרות לפרש את המילה "תעגנה" מלשון עיגון, היות ואז האות נון הייתה צריכה להיות דגושה או שהיו צריכים להיות שני נונים במילה. לפי התרגום הכוונה באמת ללשון של עיגון. אבן עזרא: השורש של תעגנה הוא ע.ג.ה. (וכן כתב רשב"ם). כמו כן העיר שהפסוק לכאורה הפוך ביחוס שלו זכר ולנקבה. כאשר מדובר על הבנים שאולי יוולדו לנעמי, כתוב "להן" בלשון נקבה וכאשר מדובר על הנשים, נעמי ורות, כתוב "והמה באו בית לחם" (אולם האבן עזרא איננו מסביר את פשר השינוי). מוהר"ם אלשייך: האם אתן חושבות שאתן חייבות להתייבם לבנים שיוולדו לי? הרי אפילו אם הייתן נחשבות לבנות ישראל בשעת מיתת הבנים, הבנים הנוספים שיוולדו לי יהיו בגדר אשת אחיו שלא היה בעולמו ולכן לא חל חיוב ייבום בכלל, וממילא אין שום סיבה לחכות לבנים שיוולדו לי.

[40] אבן עזרא. רס"ג: אסור לכן לעשות כן משום שהחיים שלכם כבר היו מרים כשהיינו יחד היות וגם אתם סבלתם מהעונשים שבהם ה' העניש אותי.

[41] ר"י קרא. ר"א כהן צדק: המרירות של נעמי גדולה יותר היות והיא כבר זקנה.

[42] תרגום. רש"י: בכל מקום שכתוב "יד ה'", הכוונה למכת דבר. ספורנו: נעמי אמרה לכלותיה שה' העניש אותה במות מחלון וכליון אלא שהם גם ניזוקו מהעונש שלה. מעתה, אין סיכוי שיהיה להן טוב אם הן ימשיכו להצטרף אליה. מלבי"ם: נעמי אמרה כאן בדבריה שנכון הדבר שה' כבר הכה אותה בכל המכות האפשריות ולכן הוא כנראה לא יכה אותה פעם נוספת, אבל הוא יכול עדיין להכות אותן. מוהר"ם אלשייך: גם אם יהיה מותר לכן להתחתן עם הבנים שיוולדו לי משום שהקידושין שלכם לא תפסו במחלון וכליון שהרי הייתם גויות, עדיין לא הייתי רוצה שהבנים שיוולדו לי יתחתנו איתכן משום שהייתי צריכה למחות בבניי כשהתחתנו איתכן בנישואין הראשונים, ובגלל זה ה' העניש אותי, ולמרות שעכשיו לאחר שתתגיירו יהיה מותר לבניי להתחתן איתכן, לא הייתי רוצה להזכיר לעצמי את עוונותיי הראשונים. בש חז"ל כתב ש"יד" מסמל חמש צרות: מיתת אלימלך, מחלון, כליון, העובר והצרה שלה עצמה.

[43] תרגום. מוהר"ם אלשייך: חז"ל אמרו שכתוב "ותשנה" בלי א' כדי לרמז על שקול הבכי לא היה כל כך חזק. כוונתם שרק ערפה בכתה משום שהיא חזרה לעמה, אך רות לא בכתה היות והיא התכוונה להצטרף לנעמי. בהסבר נוסף הסביר את המילה "עוד": הבכי של רות וערפה היה על שנעמי שאלה אותן "העוד לי בנים" ולאחר שהן הבינו שהן לא יוכלו להתחתן עם אחד מבני נעמי, הן בכו על כך. ר"א כהן צדק: כתוב "ותשאנה" ללא האות א' משום שהן בכו עד שתשש כוחן.

[44] תרגום. מלבי"ם: ערפה התכוונה להתלוות אל נעמי בשביל התועלת, וכאשר ראתה שאין בכך כל תועלת היא עזבה אותה. רותה התכוונה להידבק בנעמי בגלל הטוב שדבק בה. מוהר"ם אלשייך: ערפה נישקה את נעמי רק מצד היותה חמותה ולא מצד הכרה במעלה הרוחנית של נעמי, וזאת בניגוד לרות שהכירה במעלתה הרוחנית של נעמי ולכן דבקה בה. כמו כן פירש לפי הסברו לעיל בנשיקת נעמי לערפה ורות, שהייתה שם מטרה לדבק אחת מהן לשכינה, והתברר שזו הייתה רות. לכן ערפה החזירה לנעמי נשיקה כנגד הנשיקה הגופנית, אך רות הבינה שיש מטרה רוחנית בנשיקה ולכן היא דבקה בה.

[45] תרגום.

[46] תרגום. אבן עזרא: מפסוק זה ניתן להוכיח שמחלון וכליון גיירו את רות וערפה לפני שהתחתנו איתם משום שבפסוק כתוב שערפה חזרה לאלוהים שלה, וניתן לחזור לדבר כלשהו רק אחרי שעזבו אותו בתחילה. ספורנו: ערפה הצטרפה אל נעמי רק בגלל שהיא חשבה שכך חייה יהיו טובים יותר. לאחר שנעמי הסבירה לערפה ולרות שהן לא ירוויחו דבר אם הן יצטרפו אליה, החליטה ערפה לחזור לארצה. מוהר"ם אלשייך: נעמי אמרה לרות שערפה לא תוכל לעבוד את ה' במואב, ולכן בחזרתה אל מואב היא בעצם חוזרת גם לעבודה הזרה שלהם. אולם, נעמי אמרה את הדברים כבדרך אגב לרות כדי להיות עדינה יותר בדבריה אל ערפה. בדברים אלה רצתה נעמי לומר לרות שמצד אחד היא איננה צריכה להתבייש אם היא תחזור למואב, שהרי ערפה כבר החליטה לעשות כן והיא לא תהיה הראשונה להחליט על כך, אך מצד שני לא כדאי שגם היא תחזור, משום שהיא לא תוכל לעבוד את ה' במואב. ר"א כהן צדק: "אל עמה" הן אותיות על מאה, לרמז על מא האנשים שהערו בה.

[47] תרגום. ספורנו: הכוונה של נעמי הייתה שרות תחזור לארצה, אבל לא שתעבוד עבודה זרה ואין הקבלה מלאה בין חזרתה של ערפה לבין הצעתה של רות. רינת יצחק: גם לגוי אסור לעבוד עבודה זרה, אלא שנעמי לא התכוונה שרות תעבוד עבודה זרה האסורה על הגוי, ויש כמה חילוקי דינים בין איסור עבודה זרה של יהודי לאיסור עבודה זרה של גוי. בהסבר דעתו של האבן עזרא הסובר שרות התגיירה לפני שהיא התחתנה עם מחלון, כתב שאחרי שנעמי ראתה שערפה חזרה לסורה, היא חשבה שגם הגיור של רות לא היה לשם שמים, ולכן היא אמרה לה לחזור לאלוהיה.

[48] רש"י. תרגום: אל תקניטי אותי.

[49] מלבי"ם. ספורנו: רות אמרה לנעמי שהיא לא תפסיק ללמוד ממנה דרכים בעבודת ה'.

[50] תרגום. ספורנו: כשם שאת תלכי לבתי כנסיות, כך גם אני אלך אליהם.

[51] תרגום. משבצות זהב: רמוז כאן שלאישה מותר להתייחד עם אדם אחר אם חמותה עימה משום שהכלה והחמות אינן מחפות זו על זו ולכן אמרה רות שהיא תישן באותן מקומות שנעמי ישנה בהן וכך לא תעבור על איסור ייחוד.

[52] תרגום. בדבריו כתב שהיה כאן דו שיח גדול יותר. רות אמרה לנעמי שהיא רוצה להתגייר. נעמי ענתה לה שכל אדם מישראל צריך לשמור שבת וחלק מהלכות שבת אומרות שאסור לאדם ללכת יותר מאלפיים אמה בשבת. רות אמרה שלכל מקום שיהיה לנעמי מותר ללכת, היא תלך, כלומר שהיא תקיים את האיסור לצאת מתחום שבת. נעמי אמרה לרות שיש איסור על אדם מישראל לישון עם גויים. רות אמרה שהיא תישן רק במקומות שמותר לנעמי לישון בהם. נעמי אמרה לרות שבני ישראל צוו לשמור שש מאות ושלש עשרה מצוות. רות ענתה שכל מה שעם ישראל שומר, גם היא תשמור. נעמי אמרה לרות שעם ישראל צווה שלא לעבוד עבודה זרה. רות אמרה שהאלוהים של עם ישראל הוא גם האלוהים שלה (ובדברים אלה קיבלה על עצמה עול מצוות). המשך הדו שיח על פי המדרש בפסוק הבא. רש"י כתב שמכאן לומדים שכאשר גר בא להתגייר, צריך להודיע לו את העונשים של מי שלא מקיים את התורה כדי שאם הוא ירצה, הוא יוכל לחזור בו.

רינת יצחק: צריך להבין לפי השיטות הסוברות שאיסור תחומין בשבת הוא מדרבנן, מדוע הודיעה נעמי לרות על איסור תחומין, הרי לא מודיעים לגר איסורי דרבנן? גם מה שכתוב במסכת גרים שמודיעים לה על עניין הדלקת נר של שבת, הדלקת הנר איננה מדרנן אלא מדברי קבלה ולפי חלק מהשיטות יש חיוב דאורייתא בדלקת הנר. ניתן להסביר לפי הרמב"ם הסובר שאיסור שנים עשר מיל הוא מדאורייתא וייתכן שנעמי הודיעה לה על איסור זה, אולם לפי התרגום נעמי הודיעה לה על איסור הליכה מעבר לאלפיים אמה. צריך לומר שהתרגום סובר כשיטת ר' עקיבא שאיסור תחומין מדאורייתא ושהאיסור חל גם ביום טוב. בהמשך דבריו הסתפק אם אישה המתגיירת צריכה לקבל עליה כל תרי"ג מצוות או שמספיק שתקבל על עצמה רק את המצוות שאישה חייבת בהן, וכתב שכנראה אישה צריכה לקבל על עצמה כל תרי"ג מצוות, שהרי אין אף יהודי שמחויב לקיים את כל המצוות כולם (כגון שישראל אינו מקיים מצוות של כהנים), ובכל זאת הגר צריך לקבל על עצמו את כל המצוות. משבצות זהב: לשיטת בעל הלכות גדולות שבתרי"ג מצוות כלולות גם מצוות דרבנן, צריך להסביר על פי דברי הרמב"ן בספר המצוות בשורש הראשון, שגר צריך לקבל על עצמו גם את המצוות שחכמים עתידים לחדש, כולל את הגזירות והאיסורים שלהם.

מוהר"ם אלשייך: תחילה תמה על מדרש חז"ל שהביא התרגום שנעמי הודיעה לרות את כל הדברים הללו. הרי אין אלו הדברים שאיתם דוחים את הגרים ולא כתוב בשום מקום שמזכירים לגר שחייבי מתות בית דין נקברים במקום שונה משאר הנקברים. אלא שרות ניסתה להדגיש בדבריה אל נעמי: אני כבר החלטתי להתגייר, "אלקיך אלקי", אלא שאני גם מבקשת להצטרף אלייך ולא לעזוב אותך. כמו כן אני רוצה למות בארץ ישראל. בהסבר נוסף כתב שרות אמרה לנעמי להפסיק להפציר בה לעזוב אותה, היות והיא כבר עברה את השלב שבו מודיעים לגר את חובת קיום המצוות כאשר הדחיה נעשית בשמאל והקירוב בימין – הקירוב חזק יותר מהדחיה, ומכאן ואילך יהיה זה רק דחיה בימין. כמו כן הסביר את שתובותיה של רות בכך שהיא אמרה שהיא תהיה עם נעמי גם בעולם הבא, וכל זאת על פי היסודות שאדם מתעלה למקומות רוחניים בשעת פטירתו ובעיקר כאשר הוא נקבר בארץ ישראל.

בהסבר מדרש חז"ל כתב שבתחילה הסבירה נעמי לרות שיש איסור תחומין ואיסור ייחוד משום שהיו אנשים שהיו מתפעלים מיופיה ואם היא הייתה מוצאת אותם בשדה, היא לא הייתה יכולה להתחמק. אם היא תהיה בשדה היא לא תוכ ללברוח מהם, היות והיא צריכה להישאר במקם שבו היא שבתה לכל אורך השבת. אם היא תיכנס אל בית היא תעבור שם על איסור ייחוד. רותה ענתה לנעמי שהיא תשמור על תחום שבת ותדאג שלא ייכשלו בה, ומצד שני היא לא תיכשל בייחוד היות והיא תהיה רק במקומות שנעמי נמצאת בהם. לאחר מכן נעמי דיברה על כלל המצוות כדי להכליל גם את העבודה זרה ושפיכות דמים בדרך אגב כדי לא לפגוע ברות. כדי להחמיר בדבריה ציינה נעמי גם את החילוק בקברים.

אבן עזרא: בתשובתה של רות יש שני מרכיבים. "עמך עמי", פירושו שרות לעולם לא תעזוב את תורת ישראל, "ואלהיך אלהי" הכוונה שלא תעזוב את ייחוד ה'. ספורנו: רות קיבלה על עצמה לשמור את מנהגי ישראל. מלבי"ם: רות אמרה לנעמי שהיא כבר דבקה בעם ישראל והיא הצטרפה אליה כדי לחזור איתה לארץ ישראל ולקיים מצוות, והיא איננה מצפה להתחתן עם איש עשיר, אלא היא מוכנה ללון בכל מקום שייצא (כמו שאר הצדיקים שמבינים שהעולם הזה הוא רק כמלון אורחים).

[53] תרגום והסביר את המשך השיח של רות כך (עיין לעיל בהערות לפסוק הקודם שם הבאנו את תחילת השיח שבו ניסתה נעמי למנוע את הצטרפות רות לעם ישראל): נעמי אמרה לרות שיש ארבע מיתות בית דין ורות ענתה לה שזה לא ימנע ממנה להצטרף אליה. נעמי אמרה לה שיש סוגי קברים שוני לחייבי מיתות בית דין השונים ורות ענתה לה שהיא תיקבר באותו מקום שנעמי תיקבר והדבר לא ירתיע אותה. רלב"ג: רות אמרה לנעמי שגם לאחר שהיא תמות, היא לא תחזור לאלוהיה.

ספורנו: רות אמרה לנעמי שהיא לא תחזור לסורה ושכל ימיה היא תהיה במקום אחד. מלבי"ם: אני רוצה למות מות ישרים כמו שאת תמותי ולהיקבר בארץ הקודש.

[54] רש"י. רינת יצחק: רות קיבלה על עצמה שאם יהיו ייסורים על ישראל, היא גם תעמוד בהם.

[55] תרגום. מלבי"ם: אם רות לא הייתה מצטרפת לנעמי ומתגיירת, אזי היא הייתה נפרדת ממנה אחרי המוות, היות ונעמי הייתה זוכה לידבק בה' והיא לא. כדי שגם לאחר המוות הן לא יופרדו וגם רות תזכה לידבר בה' יתברך, היא רצתה להתגייר. בדברים אלה גילתה רות שהיא מקבלת על עצמה את עיקרי האמונה של עם ישראל, כולל דיני התורה, הישארות הנפש ועוד. מוהר"ם אלשייך: רות אמרה שה' יעשה לה שהיא תלך עם נעמי ושיוסיף לה שהיא תתגייר, ושגם לאחר מיתתה, ההפרדה היחידה תהיה שהן לא ייקברו יחד, אבל בעניין הנפש, לא יהיה שום פירוד ביניהן. בהסבר נוסף כתב שנעמי רמזה לרות וערפה שאחת מהן תתגייר ותדבק בשכינה. רות אמרה שהיא רוצה שהברכות האלה יתקיימו בה, ולכן היא אמרה "כה יעשה אלקים וכה יוסיף".

[56] תרגום. מוהר"ם אלשייך: נאמר מתאמצת בלשון הווה – בכל פעם שנעמי ניסתה לשכנע את רות לעזוב אותה, היא רק התחזקה בדעתה. בהסבר נוסף כתב שנעמי ראתה שהיא עצמה מתאמצת. נעמי הייתה אמורה למות גם כן יחד עם בעלה ובניה, והיא נשארה בחיים רק כדי להוליך את רות לעם ישראל. הכתוב ציין שהתחזוקה של נעמי הייתה כדי שרות תוכל לידבק דרכה בעם ישראל. בהסבר שלישי כתב שנעמי ראתה שרות מתאמצת ללכת רק איתה, בלי אנשים נוספים שהלכו איתן, ומכאן היא הבינה את רצונה האמיתי של רות לידבק בשכינה. בהסבר הרביעי כתב שלאחר שרות התאמצה ללכת איתה, התברר שמטרתה של רות לידבק בשכינה ולכן לא צריך לנסות לדחותה עוד. רינת יצחק: כתב בשם הגר"א שלפעמים יצר הרע מטעה את האדם לעשות מצווה שמעוטף בכמה עבירות, והדרך להבחין בין מצווה שהיא מעצת יצר הרע למצווה רגילה היא שאם אדם עושה את המצווה בזריזות, זו כנראה עצת יצר הרע. לכן, כאשר נעמי ראתה שרות צריכה להתאמץ ללכת איתה, היא הבינה שרצונה לקיים מצוות איננה נובעת מיצר הרע.

[57] תרגום. רש"י: מכאן לומדים שלא מרבים לדבר אל האדם קרוצה להתגייר ולא מדקדקים איתו.

[58] תרגום. רש"י: מכאן ניתן לראות שהגרים חביבים לפני ה' משום שמשעה שרות החליטה בהחלטה סופית שהיא תתגייר, הכתוב השווה את שתיהן. רינת יצחק: ההשוואה בין רות לנעמי קשה, שהרי רות עדיין לא התגיירה ועדיין הייתה חסרה טבילה בבית דין. מוהר"ם אלשייך: כתוב "שתיהם" בלשון זכר כדי לומר שנעמי ורות הלכו שתיהן יחד אל בית לחם בלי שמישהו הצטרף אליהן, וכך דרך הגברים לצאת לדרך לבד. אולם, אנשי העיר התפלאו שהן הלכו בדרך לבדן שלא כדרך הנשים, ולכן הכתוב חזר לשון נקבה "עליהן". ייתכן אפילו שהן לבשו בדרך בגדים של גברים ולאחר שהן הגיעו לבית לחם, הם החליפו לבגדי נשים ואז תושבי בית לחם שמו לב להיותן נשים.

[59] תרגום. ר"א כהן צדק: "כבואנה" כתוב עם ו' (כך הנוסח גם במהדורת מוסד הרב קוק), כדי לומר שנעמי ורות הלכו שישה ימים ונחו בשבת.

[60] תרגום. רש"י: בכל העיר היה רעש משום שתושבי העיר נאספו לקבור את אשתו של בועז שנפטרה באותו יום. משבצות זהב: כאשר בני העיר ליוו את אשתו של בועז בדרכה האחרונה, הם תיקנו את החטא שהדור שפט את שופטיו. רואים מכאן את השתלשלות העניינים ואת דרכי ההשגחה שבאותו היום בועז גאל אותה וביום למחרת הוא כבר מת. ספורנו: אנשי העיר לא הבינו כיצד נעמי ירדה מנכסיה וכיצד דווקא כשנעמי ירדה לשפל הצדרגה הצטרפה אליה אישה שרצתה להתגייר.

[61] תרגום. רש"י הסביר ששאלתם הייתה האם זו נעמי שהייתה רגילה להיות עשירה ועתה היא עניה. ר"א כהן צדק הוסיף שגם השפחות שלה ששימשו אותה בהיותה עשירה שאלו אם האישה העניה היא אותה אישה שהן שימשו. ר"י קרא: פניה של נעמי השתנו בגלל הצרות הרבות שעברו עליה.

[62] תרגום. ספורנו: אינני ראויהל להיקרא נעמי, שהרי ה' העיד עלי שאינני נעימה במעשי. מלבי"ם: כאשר אדם מאוד עשיר יורד מנכסיו ועדיין נשאר לו סכום כסף לא מבוטל, אלא שבהשוואה לעושרו הקודם הוא עכשיו שירד מנכסיו, יוכלו להכיר את הירידה מנכסיו רק כאשר משווים אותו למצבו הקודם. אולם, אם העשיר הפסיד את כל ממונו, לא צריך להשוות אותו למצבו הקודם כדי לדעת שהוא עני. אנשי בית לחם השוו בתחילה את נעמי למצבה הקודם ולכן קראו לה נעמי, ועל ידי כך הדגיש את ירידתה מנכסיה, היות והם חשבו שיש לה עוד ממון (כמו תכשיטים) שהם לא רואים אותו, ורק חסרים לה העבדים והשפחות. אולם נעמי אמרה שגם בלי לקרוא לה נעמי, ניתן לראות שהיא ירדה מנכסיה לגמרי, היות ולא נשאר לה דבר.

[63] תרגום + רס"ג. אבן עזרא: פעמים במקרא המילה מסתיימת בא' נחה במקום עם ה'. כמו כן כתב שהמרירות בשם שנעמי הציעה לכולם לקרוא לה היא ההיפך משמה נעמי המסמלת נועם. ר"א כהן צדק: הבין שהמילה "מרא" איננה מלשון מרירות (אחרת היה צריך להיות כתוב מרה בה'), אלא שצריך לומר שהכוונה לפנים הגרון של העניים (כמו "והסיר את מוראתו בנוצתה" הנאמר בויקרא א,טז שהכוונה לאיברי העיכול של הציפור), ונעמי אמרה שהיא סירבה להאכיל את העניים, או שהכוונה מלשון מעדר, משום שנעמי אמרה שהיא הייתה מעדיפה להיות מתה וקבורה. משבצות זהב: בשם רמ"ד וואלי כתב שהא' בסוף המילה נכתבה כדי לומר שנעמי הבינה שהמרירות שלה הגיעה מאת ה' האחד והמיוחד.

[64] תרגום. ספורנו: ה' שמספק לכל בריה את מחסורה (דבר שבא לידי ביטוי בשם שדי), חידש נגדי פורענות שהיא נגד הטבע. מוהר"ם אלשייך: כאן קיבלה נעמי עליה את הדין מאת ה' כדרגם של צדיקים. תושבי בית לחם שאלו אותה האם היא נעמי הצדקת, והיא ענתה שה' העניש אותה על מעשיה. בהמשך דבריה אמרה שאפילו על העובר שלה היא לא הצליחה להגן משום שאין לה מספיק זכויות.

[65] רש"י. בפירוש נוסף כתב שנעמי הייתה מעוברת כשהיא יצאה מהארץ. רינת יצחק: כאשר אדם היה בעברו עשיר ועכשיו הוא עני או כאשר בעבר היו לו בנים ועכשיו אין לו, הצרה שלו גדולה יותר. לכן נעמי השוותה בין מצבה כשהיא יצאה מהארץ לבין מצבה בהווה. כמו כן הסביר מדוע נעמי השתמשה בשם ה' בפסוק זה, למרות ששם זה הוא מידת הרחמים. כל הצרות והיסורים שעברו על נעמי היו בגדר מידת הרחמים כדיל החזיר אותה לדרך ה'. אמנם בביאור הגר"א כתב ש"וה'" הוא מידת הדין.

[66] תרגום. מלבי"ם: התייחס לכפילות לכאורה עם הנאמר בפסוק הקודם "אל תקראנה לי נעמי" (ראה לעיל בהערות לביאורנו שהבאנו את דבריו שנעמי אמרה שלא צריך להשוות את מצבה העכשווי למצבה הקודם כדי להבין שהיא עניה). נעמי אמרה שכל סיבת היותה עשירה הייתה כדי שה' יוכל להעניש אותה, כפי שהוא נוהג להעלות אדם למקום גבוה כדי להוריד אותו משם וכך העונש שלו גדול יותר.

[67] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שהוא ענה בה את מידת הדין. ר"י קרא: מחזק את פירושו הראשון של רש"י וכתה שבכל מקום שבו כתוב השורש ע.נ.ה ולאחר מכן כתוב ב', הכוונה ללשון עדות., וכאשר לא כתוב אחרי כן האות ב', הכוונה ללשון עינוי (כפירושו השני של רש"י). אבן עזרא: בפירושו הראשון כתב שהפירוש הוא מלשון השפלה (כמו אצל פרעה "עד מתי מיאנת ליענות מפני" כשהכוונה להכנעה). בפירושו השני כתב שהמילה מלשון עדות. מוהר"ם אלשייך: נעמי אמרה לנשות בית לחם שהיא איננה צדיקה, וגם אם כלפי חוץ היא נראה שהיא צדיקה, הרי שה' יתברך החוקר כליות ולב יודע שהיא איננה כזאת, והראיה שהעניש אותה. אלא שהיא לא מתה משום ש"שדי" הרע לה, מי שאמר לעולמו די, הוא אמר די לצרותיה, אבל לא בגלל שלא הגיע לה למות. רינת יצחק: ענשה של נעמי היה מידה כנגד מידה. היא לא ריחמה על אלמנות ויתומים שכתוב בהם "אם ענה תענה אותו" ולכן ה' ענה אותה.

[68] תרגום. לפי פירושו "שדי" הוא אחד משמותיו של ה', וכך כתבו רוב הפרשנים. רס"ג כתב שפירוש הפסוק הוא שהצרות די פגעו בנעמי, ולפי פירושו אין המילה "שדי" קשורה לשמות ה'. אבן עזרא: לכאורה קשה: כיצד יכלה נעמי לומר על ה' שהוא הרע לה? ענה על כך שלש תשובות: א. "הרע" מלשון הביא פורענות, אבל הפורענות עצמה איננה רעה. ב. הכוונה שה' הרע לה בגלל שהיא חטאה, ואז הרעה באה כעונש שהגיע לה. ג. כך דרכם של בני אדם לומר שה' גרם להם רעה, אך הם אינם חלילה באים בטענות אל ה' על כך.

[69] ספורנו. אבן עזרא: "השבה", האות ה' במקום המילה אשר והדומות לה. סוג זה של ה' נקרא ה' הדעת. מלבי"ם: נעמי חזרה אל השדה שהיה שלה ושל בעלה לפני שהם עזבו, וגם לרות היה חלק בשדה מצד ירושת בעלה. אם רות הייתה נשארת בשדה מואב, היא הייתה מוחלת על חלקה. כמו כן כתב שייתכן שמישהו נכנס לשדה שלה בזמן היעדרותה כמו שקרה לאישה השונמית. מוהר"ם אלשייך: לכאורה פסוק זה מיותר, שהרי כבר מסופר לפני כן על חזרתן לבית לחם? אלא שהכתוב מדגיש שעכשיו, לאחר שרות התגיירה, נעמי והיא שוות במדרגתן. לכן בתחילת הפסוק כתוב שרות באה עם נעמי, אך בצלע הבאה כתוב שהם באו שתיהן, היות ולאחר הגירות, נחשב הדבר שהן באו יחד. משבצות זהב: בפסוק זה הכתוב בעצם עונה לנעמי שהדגישה את צרתה ואמרה שהיא חזרה בידיים ריקניות. הכתוב אומר שהיא לא חזרה בידיים ריקות לארץ ישראל, אלא חזרתה הביאה עימה את אימה של מלכות. לפעמים האדם שם דגש על הצער שלו, אך הוא לא רואה שה' סובב את הדברים דווקא באופן זה כדי להיטיב ולהושיע אותו ואת הכלל. זו הסיבה שכתוב בפסוק שרות הייתה מואביה, כדי לומר שחזרתה של נעמי הביאה איתה את רות ממואב.

[70] תרגום והביא את מדרש חז"ל שנעמי ורות נכנסו בערב פסח. אולם, יש מדרש סותר הסובר שהן באו בפסח עצמו. משבצות זהב: לכאורה קשה על דברי התרגום, שהרי קוצרים את העומר ממחרת הפסח ולא בערב פסח, ואם כן כיצד ייתכן שהוא כתב שהן נכנסו בערב הפסח? וכתב על כך מספר תירוצים. א. הכוונה שהכינו את קצירת העומר אבל לא קצרו אותו עדיין. ב. פסח חל בערב שבת והתרגום סובר כפי השיטה בגמרא שקצירת העומר איננה דוחה שבת, ולכן קצרו אותו ביום טוב. ג. התרוגם סובר שאיסור תחומין מדאורייתא ולכן לא ייתכן שהן הלכו מעבר לתחום שבת בהגיען לארץ ישראל. ספורנו: בשדה של נעמי לא גדל תבואה משום שלא היה מי שיזרע זאת. אבן עזרא: למרות שהכתוב כבר סיפר על ביאת נעמי ורות, יש בפסוק זה חזרה על כך כדי ללמדנו את הזמן שבו הן נכנסו. מלבי"ם: הכתוב מסביר שלמרות שהיה להן שדה, רות ונעמי לא היו יכולות לזרוע אותה היות והיה זה זמן הקציר, ולכן נזקקו למתנות עניים. מוהר"ם אלשייך: הכוונה שגם רוחו של מחלון נכנס איתם, ולכן שייך גם לומר על רות שהיא שבה משדה מואב למרות שהיא אף פעם לא הייתה בבית לחם, כיוון שהשיבה מיוחס למחלון. בהסבר קציר החיטים שהוזכר בדברי חז"ל כתב שרות נהגה כמו כל גיורת שצריכה להמתין שלושה חודשים מעת שהיא מתגיירת עד שהיא מתחתנת כדי שיהיה אפשר להבדיל בין זרע לזרע. כמו כן יש הקבלה בין טיהור עם ישראל בתקופת מצרים בתקופה שבין אמצע חודש ניסן לחג השבועות שבתחילת חודש סיון, לתהליך גירותה של רותה שנמשכה באותו פרק זמן.