הקדמה

הרבנות הראשית לישראל קבעה את הפטרת "עוד היום בנֹב לעמֹד" כהפטרת יום העצמאות.

כך נאמר בהפטרה:

ישעיהו פרק י

לב. "עוד היום בנֹב לעמֹד, ינֹפף ידו הר בת ציון גבעת ירושלם.

לג. הנה האדון ד' צב-אות מסעף פֻּארה במערצה, ורמי הקומה גדועים, והגבֹהים ישפלו.

לד. ונִקַף סבכי היער בברזל, והלבנון באדיר יפול. 

ישעיהו פרק יא

א. ויצא חֹטר מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרה.

ב. ונחה עליו רוח ד', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ד'.

ג. והריחו ביראת ד', ולא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אזניו יוכיח.

ד. ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור לענוי ארץ, והכה ארץ בשבט פיו, וברוח שפתיו ימית רשע.

ה. והיה צדק אזור מתניו, והאמונה אזור חלציו.

ו. וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קטן נהג בם.

ז. ופרה ודב תרעינה, יחדו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן.

ח. ושִעֲשַע יונק על חֻר פתן, ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה.

ט. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד', כמים לים מכסים.

י. והיה ביום ההוא, שרש ישי אשר עֹמֵד לנס עמים, אליו גוים ידרֹשו, והיתה מנֻחתו כבוד.

יא. והיה ביום ההוא, יוסיף ד' שנית ידו, לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים.

יב. ונשא נס לגוים, ואסף נדחי ישראל, ונפֻצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ.

יג. וסרה קנאת אפרים, וצֹררי יהודה יִכָּרֵתוּ, אפרים לא יקנא את יהודה, ויהודה לא יצֹר את אפרים.

יד. ועפו בכתף פלשתים ימה, יחדו יָבֹזו את בני קדם, אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון מִשמעתם.

טו. והחרים ד' את לשון ים מצרים, והניף ידו על הנהר בַּעְיָם רוחו, והִכהו לשבעה נחלים, והדריך בנעלים.

טז. והיתה מסִלה לשאר עמו אשר ישאר מאשור, כאשר היתה לישראל ביום עלֹתו מארץ מצרים.

ישעיהו פרק יב

א. ואמרת ביום ההוא: אודך ד' כי אנפת בי, ישֹב אפך ותנחמני.

ב. הנה א-ל ישועתי אבטח ולא אפחד, כי עזי וזמרת י-ה ד', ויהי לי לישועה.

ג. ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה.

ד. ואמרתם ביום ההוא: הודו לד' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילֹתיו, הזכירו כי נשגב שמו.

ה. זמרו ד' כי גאות עשה, מודעת זאת בכל הארץ.

ו. צהלי ורֹני יושבת ציון, כי גדול בקרבך קדוש ישראל".

בהפטרה שלושה חלקים:

סוף פרק י' עוסק בסנחריב שיפול ליד ירושלים.

פרק י"א עוסק בעיקר במשיח ובקיבוץ גלויות.

פרק י"ב עוסק בשירה.

מדוע קבעה הרבנות הראשית לישראל דווקא הפטרה זו כהפטרת יום העצמאות?

א. קדמותה של ההפטרה

ראשית יש לציין שהפטרה זו היא קדומה, ונזכרת בגמרא במסכת מגילה (לא ע"א) כהפטרת יום טוב אחרון, כלומר שמיני, של פסח, בחוץ לארץ. ופירש רש"י שהסיבה לקריאת הפטרה זו בפסח: "לפי שמפלתו של סנחריב בליל פסח היה" (ועיין גם ברש"ש שם, שהוסיף שיש בסוף פי"א רמז לקריעת ים סוף, שהיתה בשביעי של פסח, שבחוץ לארץ היום השמיני הוא ספק שביעי).

נראה להוסיף שבסופו של חג הפסח, זמן חרותנו, שבו נגאלנו בפעם הראשונה, קבעו לקרוא על הגאולה העתידה. וכיון שבארץ ישראל לא קוראים הפטרה זו, שהרי אין בארץ ישראל יום שמיני של פסח, קבעה הרבנות הראשית לישראל את ההפטרה הזו כהפטרת יום העצמאות. 

ב. עיקר ההפטרה: המשיח

במבט ראשון נראה שהסיבה לקביעת הפטרה זו ליום העצמאות היא מפני שבהפטרה זו יש תיאור ארוך של המשיח ושל ימות המשיח - בכל עשרת הפסוקים הראשונים של פי"א. וביום העצמאות, שבו זכינו לאתחלתא דגאולה, אנו קוראים על הגאולה השלמה שתהיה בביאת משיח צדקנו.

ג. ענינים נוספים בהפטרה: קיבוץ גלויות, אחדות עם ישראל, כיבוש ארץ ישראל וההודאה על כל אלה

כאשר מתבוננים בהפטרה, מוצאים שיש בה עוד ענינים רבים, שכולם שייכים לעניני יום העצמאות!

תחילה נעסוק בדברים המפורשים בפסוקים, ואחר כך בדברים הכתובים במפרשים.

1. הפסוק הראשון בהפטרה "עוד היום בנֹב לעמֹד, ינֹפף ידו הר בת ציון גבעת ירושלם", מדבר על סנחריב, שצר על ירושלים, וזה רומז למצור על ירושלים במלחמת השחרור.

נוסף על כך "ינֹפף ידו" בא לבטא זלזול, ואמרר הרב ישראלי ("זה היום עשה ד'" עמ' יח) שיש בו רמז למה שקרה במלחמת השחרור, שעבדאללה מלך ירדן ירה באקדחו לכיוון ירושלים, ונופף ידו על בת ציון.

2. בפרק י"א פסוק י"ב מבשר הנביא על קיבוץ הגלויות: "ונשא נס לגוים, ואסף נדחי ישראל, ונפֻצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ".

יש להדגיש שהביטוי "קיבוץ גלויות" שגור על לשוננו, ונראה לנו כאילו הוא כבר היה בעבר מספר פעמים: גם ביציאת מצרים, וגם בשיבת ציון מבבל, ובימינו הוא רק חוזר בפעם השלישית. אבל באמת הביטוי "קיבוץ גלויות" מיוחד לשיבה לארץ ישראל בדורותינו. כיון שממצרים לא היה קיבוץ גלויות, אלא עם ישראל כולו יצא ממקום אחד - ממצרים. וגם בשיבת ציון מבבל לא היה קיבוץ גלויות, כיון שכל היהודים עלו ממקום אחד - מבבל.

3. בפסוק הבא, מבשר הנביא על אחדות עם ישראל: "וסרה קנאת אפרים, וצררי יהודה יכרתו, אפרים לא יקנא את יהודה, ויהודה לא יצר את אפרים". כלומר: בניגוד לתקופת בית ראשון שהיו שתי ממלכות: ממלכת יהודה וממלכת ישראל, שנקראת גם ממלכת אפרים על שם ירבעם, שבא מאפרים, מנבא ישעיהו שתהיה ממלכה אחת. ואכן יש בזה בשורה גדולה: בספר דברי הימים מסופר על מלחמות אחים נוראיות שהיו בין יהודה לישראל, שבהן נהרגו מאות אלפי אנשים. בספר דברי הימים (ב יג, יז) נאמר: "ויכו בהם אביה ועמו מכה רבה, ויפלו חללים מישראל חמש מאות אלף איש בחור". ובהמשך ספר דברי הימים (ב כח, ו) נאמר: "ויהרג פקח בן רמליהו ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד הכל בני חיל בעזבם את ד' אלקי אבותם"!

ואומר הנביא שלעתיד זה לא יקרה. ואכן כמה צריך להודות לד' שלא היתה מלחמת אחים בין האצ"ל להגנה אחרי שההגנה ירתה פגזים על האניה אלטלנה. וכן בהזדמנויות נוספות שהיו עלולות להצית מלחמת אחים.

4. בפסוק הבא, מבשר הנביא על כיבוש ארץ ישראל: "ועפו בכתף פלשתים ימה, יחדו יבזו את בני קדם, אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם".

ואכן כבר במלחמת השחרור כבשנו מקומות רבים בארץ ישראל, ובעיקר בשפלת החוף המרכזית, שפעם ישבו בה הפלשתים.

5. בפסוקים הבאים, מבשר הנביא על קיבוץ גלויות נוסף: "והחרים ד' את לשון ים מצרים, והניף ידו על הנהר בעים רוחו, והכהו לשבעה נחלים, והדריך בנעלים.

והיתה מסלה לשאר עמו אשר ישאר מאשור כאשר היתה לישראל ביום עלתו מארץ מצרים".

ואכן, אחרי קיבוץ הגלויות שקדם להכרזת המדינה, היה קיבוץ גלויות גדול עוד יותר, ותוך מספר שנים הישוב היהודי בארץ הכפיל את עצמו פי כמה.

6. אחר כך בפרק י"ב מספר הנביא על ההודאה הגדולה שתהיה:

א. "ואמרת ביום ההוא: אודך ד' כי אנפת בי, ישב אפך ותנחמני.

ב. הנה א-ל ישועתי אבטח ולא אפחד, כי עזי וזמרת י-ה ד', ויהי לי לישועה.

ג. ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה.

ד. ואמרתם ביום ההוא: הודו לד' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילתיו, הזכירו כי נשגב שמו.

ה. זמרו ד' כי גאות עשה, מודעת זאת בכל הארץ.

ו. צהלי ורני יושבת ציון, כי גדול בקרבך קדוש ישראל".

פסוקים אלו מלמדים אותנו על גודל ההודאה שהיתה בהקמת המדינה, ועל גודל ההודאה שאנחנו צריכים להודות בימינו, עם התקדמות הגאולה.

7. אולי ניתן למצוא בפסוק "ואמרת ביום ההוא: אודך ד' כי אנפת בי, ישב אפך ותנחמני" רמז לשואה, שבה ד' אנף בנו, ואחר כך ד' השיב אפו וניחם אותנו בהקמת במדינה.

ד. ענינים נוספים בהפטרה: העצמאות, הנצחונות, האושר, הגדלת התורה וקידוש השם

כאשר מתבוננים בדברי המפרשים רואים דברים נוספים:

1. בפי"ב פסוק י"א נאמר: "והיה ביום ההוא יוסיף ד' שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים".

כתב על כך רש"י: "שנית - כמו שקנאם ממצרים, שהיתה גאולתם ברורה מאין שיעבוד, אבל גאולת בית שני אינה מן המניין, שהרי משועבדים היו לכורש".

זהו ענינו העיקרי של יום העצמאות: שלטון ישראל על ארץ ישראל, גאולה ברורה, מאין שיעבוד, שלא כמו שהיה בזמן בית שני, שהיינו משועבדים לכורש מלך פרס!

2. עוד נאמר בתחילת ההפטרה: "הנה האדון ד' צב-אות מסעף פֻּארה במערצה, ורמי הקומה גדועים, והגבֹהים ישפלו. ונִקף סבכי היער בברזל, והלבנון באדיר יפול" (יא, לג-לד). מה פירוש הדברים?

כתב רש"י: "מסעף פארה במערצה - יפשח פארותיו. עיקר ענפי אילנותיו.

במערצה - במשור המקצץ הענפים.

אין פארה זו לשון גת, שהרי לא נכתב בוי"ו כמו: 'פורה דרכתי' (ישעיהו סג, ג), וכמו: 'לחשוף חמשים פורה' (חגי ב, טז), אלא באל"ף, כמו: 'ותארכנה פֹּארֹתיו' (יחזקאל לא, ה).

ומסעף הוא לשון מקצץ ענפים, כמו: 'וכלה סעיפיה' (ישעיהו כז, י) וכן: 'בסעיפיה פוריה' (ישעיהו יז, ו).

במערצה - בכלי משחית העורץ ושובר אותם.

ורמי הקומה - המלכים והשרים.

גדועים - אין לשון גידוע נופל אלא באילנות ודבר קשה.

ונקף - אף זה לשון קציצה, כמו: 'כנוקף זית' (ישעיהו יז, ו). ונקף לשון ונפעל.

סבכי היער - הענפים החשובים והגבורים.

והלבנון - עובי יערו וכרמילו הן מרבית חיילותיו.

באדיר יפול - על ידי מלאך יפלו".

וכן כתב הרד"ק: "במערצה - פירוש ביד חזקה יערצם וישברם.

ורמי הקומה - כלומר: העצים רמי הקומה יהיו גדועים. והוא משל על השרים הגדולים שהיו עמו".

כלומר: מדובר כאן על ניצחון גדול, שבו משמידים את המנהיגים של האויבים. כמו שזכינו להרוג את מפקד הכנופיות הערביות, ימ"ש, בקסטל, שמצור על ירושלים, בדומה למפקדיו של סנחריב שנפלו במצור על ירושלים.

ואם מרחיבים את היריעה אולי ניתן למצוא כאן רמז לרצון הצוררים מגרמניה לכבוש את ארץ ישראל, ולמפלתם במדבר המערבי, ולמפלת מנהיגיהם בהתאבדות ובתליה אחרי המלחמה.

3. על הפסוק "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" כתב הרד"ק: "ושאבתם מים בששון - דרך משל כמו השואב מים מן המעיין, שלא יפסקו מימיו, כי בכל עת ימצא בו לשאוב, כי הוא מקור תמידי, כן לא תפסוק מהם הברכה והישועה ויהיו בששון כל ימיהם".

ברוך ד' ישראל נמצאת באחד המקומות הגבוהים בעולם ב"מדד האושר"!

4. התרגום יונתן על פסוק זה כתב: "ותקבלון אולפן חדת בחדוא מבחירי צדיקיא".

פירש רש"י: "ושאבתם - ותקבלון אולפן חדת. ממעיני הישועה - כי ירחיב לבם על ידי ישועה הבאה להם ויתגלו להם רזי התורה שנשתכחו בבבל על ידי הצרות".

הרד"ק הרחיב יותר והסביר: "ויונתן תרגם הפסוק במשל למוד החכמה, כי החכמה נמשלת למים, והמלמדים הם כמו המעיין, והתלמידים הם השואבים. וכן תרגם יונתן: ו'תקבלון אולפן חדת'. ואמר 'חדת', לפי שאותו הלמוד יהיה חדש, וכן ילמדו אז דעת את ד' מה שלא למד אדם עד אותו היום, כמו שאמר: 'כמים לים מכסים' (יא, ט)".

כלומר: מלבד קיבוץ הגלויות וההצלחה הכלכלית, גם התורה תפרח ויתגלו סודותיה, ואנשים ירצו לדעת את ד'! זה מה שאנו רואים בשנים האחרונות: התורה פורחת, ואנשים רחוקים מתקרבים ורוצים ללמוד עוד ועוד לדעת את ד'.

5. על הפסוקים האחרונים בהפטרה "ואמרתם ביום ההוא: הודו לד' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילֹתיו, הזכירו כי נשגב שמו. זמרו ד' כי גאות עשה, מודעת זאת בכל הארץ. צהלי ורֹני יושבת ציון, כי גדול בקרבך קדוש ישראל". כתב הרד"ק: " ואמרתם - תאמרו זה אל זה דרך זרוז:

קראו בשמו - קראו לעמים בשמו, כמו 'ויקרא שם אברם בשם ד'', וזהו טעם 'הודיעו', 'הזכירו'.

זמרו ד' כי גאות עשה - כמו שאמר על ים סוף: 'כי גאה גאה', וזאת הגאות תהיה מודעת בכל הארץ שיוציא עם דל מבין עמים הרבים והעצומים... ועל כל זה ראוי לכם לזמר לד'"

צהלי - הרימי קולך בשירה ובשבח האל כי קדוש ישראל היה גדול בקרבך, כלומר: גדול שמו בקרבך בנפלאות שעשה כמו שאמר בנבואת גוג ומגוג ביחזקאל והתגדלתי והתקדשתי וגו'".

כלומר: בקיבוץ הגלויות ובנצחונות של ישראל על אויביה יש קידוש השם גדול לעיני העמים.

הדבר נכון במיוחד ביחס למלחמת השחרור, שבה היינו מעטים מאד מול רבים, ונוסף על כך כמעט ולא היה לנו נשק להילחם כנגד האויבים שהיו מחומשים מאד, ואף על פי כן ניצחנו אותם.

6. אולי ניתן להוסיף שיש בהפטרה גם רמז לשואה האיומה, שקדמה לגאולה, שכן פעמיים אנו מוצאים את הביטוי "שאר עמו אשר ישאר" (יא,יא ויא, טז), כרמז לכך שהיהודים באירופה נשארו שארית מהשארית, והם גם כונו "שארית הפליטה".

ה. מה משמעות הביטוי "האדון ד'"?

הביטוי "האדון ד'" אינו מופיע בתנ"ך פעמים רבות. בתורה הוא מופיע רק פעמיים, ובספר ישעיהו מספר פעמים. מה משמעותו?

כתב הרד"ק (י, לג): "הנה האדון - סנחריב חשב כי אין עליו אדון, כמו שאמר: 'בכח ידי עשיתי, ובחכמתי כי נבונותי' (י, יג), אמר הנביא: 'הנה האדון ד' צב-אות' - הוא אדון צבאות מעלה ומטה, והוא יפיל צבא מלך אשור. והמשיל מחנהו ליער מלא עצים גבוהים, ואמר כי האדון מסעף, פירוש: כורת הפארות".

אם כן לפי הרד"ק הכינוי "אדון" בא לבטא שד' הוא האדון, ולא סנחריב, וד' יפיל את סנחריב.

גם ענין זה קשור כמובן ליום העצמאות, שד' הוא אדון העולם, והוא מפיל את כל האויבים מפנינו.

אבל המפרשים כתבו פירוש נוסף. כאמור, בפרשת משפטים נאמר: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדֹן ד'" (שמות כג, יז). כתב שם הרשב"ם: "האדון ד' - והארץ שלו. שלא יחמוד [איש] את ארצך בעלותך לראות, כמו שמפורש בפרשת כי תשא: 'שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ד' אלקי ישראל' (שמות לד, כג), וסמיך ליה: 'כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ד' אלקיך' (שם, לד), וכן בכל מקום לפי עניין מעשה הקב"ה שבפרשה קורא את הקב"ה.

וגם רבותינו דרשו: 'הנה האדון ד' צבאות מסעף פארה' - בכל מקום שאתה מוצא את הלשון הזה מוציא דיורין ומכניס דיורין".

אם כן הביטוי "האדון ד'" מבטא את שלטון ד' על הארץ, שהוא מוציא מכאן את אויבינו, ומכניס אותנו חזרה לארצנו!

וזהו בדיוק ענינו של יום העצמאות ומלחמת השחרור, שד' הוציא מכאן חלק גדול של אויבינו והחזיר אותנו אל הארץ.

בספר "התקופה הגדולה" (עמ' לח-לט) כתב הרב כשר: "בדורנו, בזמן קיבוץ גלויות לארץ ישראל, נעשה נס גדול, שבעת מלחמת העצמאות נפל פחד היהודים על הערבים, ויותר ממליון ערבים ברחו מעצמם מן הארץ, ופינו מקום בשביל קרוב לשני מליון יהודים שנכנסו לארץ משנת תש"ח ועד שנת תשכ"ח. ויש על זה מאמר נפלא בזהר (ח"ב קכד ע"א): ...'ויצא חוטר' מדבר ממלך המשיח, ו'מסעף פֻּארה' פירושו עוקר ענפי אילן, כלומר: עוקר דיורים. 'ויצא חוטר' - מושיב דיורים. היינו בעקבתא דמשיחא, סמוך לנס של קיבוץ גלויות מושיב דיורים ישראלים, יתקיים הנס של עוקר דיורים הערבים".

יהי רצון שכשם שזכינו לראות בהתקיימות חלק מהנבואות, כך נזכה לראות את כל הנבואות מתקיימות בגאולה השלמה, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.