קצר ולענין - נקודות מרכזיות על פי נושאים

שלושת הסוגים של נביאי השקר

האלשיך על ירמיהו (כג, ל) מבאר כי ישנם שלושה סוגים של נביאי שקר:

"והוא כי יש שלשה סוגים:

אחד: …כי יגנבו מנביאי אמת ואומרים משם עצמם שהם ניבאו. וזהו: 'מגנבי דברי איש מאת רעהו'.

והסוג השני: הוא הבודים מלבם בחלק לשונם דברים מיושבים ואומרים בשם ה'…

ויש סוג שלישי: והוא נביאי חלומות שקר ועליהם אמר (לב): 'הנני על נבאי חלומות כו".

הכוחות של נביאי השקר

מדברי חז"ל למדנו כי לנביאי שקר יש כוחות רוחניים אמיתיים ועל כן בכוחם לעשות ניסים:

במדרש ספרי על דברים יג נאמר: "אמר ר' עקיבא: חס ושלום שיעמיד הקב"ה חמה ולבנה כוכבים ומזלות לעכו"ם! הא אינו מדבר אלא במי שהיה נביא אמת וחזר להיות נביא שקר, כחנניה בן עזור". כלומר לנביא מעם ישראל, גם אם הוא נהיה לבסוף נביא שקר, ישנם כוחות אמיתיים שבעזרתם יכול הוא לעשות מעשי ניסים.

הסיכון של בני הנביאים

בספר דרך ה' לרמח"ל (חלק ג פרק ד) מתבאר כי נביא בתחילת דרכו מצוי בסכנה לטעות ולנבא נבואות שקר:

"ענין נביאי השקר:

ואולם עיקר הענין הזה הוא מה שכתבנו בחלק א' פרק ה' מאותם כחות הטומאה שנמצאים בעולם ופועלים כפי מה שהוחק בטבעם ונמסר בידם. והנה יש בכחם שיטעו את האדם במה שיושפעו עליו השפעות בדרכים כעין דרכי הנבואה האמיתית ויגלו לו ענינים אמיתים וכוזבים ויחדשו לו קצת ענינים נפלאים, וכמוו שאמר הכתוב בפירוש בנביא השקר: 'ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת'.

והנה דבר זה אפשר שיקרה לאדם שלא ברצונו ואפשר שיקרה לו ברצונו. והיינו שאפשר שיקרה לו מקרה זה והוא לא השתדל עליו או השתדל על הפכו והגיע לו זה מפני שלא נשלם במעשיו והשתדלותו. ואפשר שיגיע למי שרצה בו ברשעו והשתדל להשיגו. והיינו שילך אחרי הכחות האלה וישתדל להדבק בם ברצונו להשיג מהם מה שיחפוץ להשיג דהיינו שיגלו לו ענינים כמו שכתבנו, שבהם יחזיק עצמו לפני בני האדם לנביא ויסיתם כמו שיחפוץ או יתכבד בעיניהם. ומן המין הזה היו נביאי הבעל והאשרה שהנה היו משתדלים בזה עד שהיו מתדבקים בכחות האלה ומשיגים ידיעת קצת דברים שעל ידיהם היו מפתים המאמינים בם וכן מחדשים בכח זה נפלאות לאות על נבואתם וכמ"ש. ואמנם הם בעצמם היו יודעים שאין זה להם אלא מצד הטומאה מה שבחרו להם ולא היו חושבים בעצמם שהם נביאים אלא ברשעת לבבם היו עושים כן.

אך גם למי שלא השתדל על זה היה אפשר שיקרה זה. ועל כן היו צריכים המשתדלים לנבואה למלמד מובהק שילמדם, ועל ידו היו נצולים. וכל זה עד שיגיעו למדריגת הנבואה באמת כי כיון שהגיעו לה כבר ראו ההפרש הגדול והכירוהו ואי אפשר להם עוד שיסתפקו בזה כלל".

רק נביאי שקר מתפרנסים מנבואתם

במדרש במדבר רבה (נשא י, ה) נאמר:

"'ויאמר מלאך ה' אל מנוח אם תעצרני לא אוכל בלחמך' – אמר לו המלאך: אין דרך נביאי ה' לקבל שכר על נבואתם. בנביאי שקר מהו אומר (יחזקאל יג)? – 'ותחללנה אותי אל עמי בשעלי שעורים ופתותי לחםם [=בעבור מאכלים שנתנו לכן] וגו". אבל בנביאי אמת מהו אומר (מלכים ב ה): 'ויאמר חי ה' אשר עמדתיי לפניו אם אקח'".

שמואל לשאול: ה' עמך!

כאשר שמואל משח את שאול, הוא בישר לו שלאחר מכן יבואו עליו כמה אותות שישלימו את מינויו. שמואל ציווה את שאול על דרך התנהלותו לאחר שיפגוש את האותות – "וְהָיָה כִּי תָבֹאנָה הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה לָךְ עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ כִּי הָאֱלֹהִים עִמָּךְ". הרמ"ד וואלי (שם) מבאר שזוהי בשורה לשאול שמאז משיחתו והלאה ה' יהיה עימו ועל כן עליו לסמוך על הבנותיו ודרכיו – "כלומר שיתגבר וישתחרר כפי כוחו הנמשך לו משרשו, שהרי מלכות שמים השורה עליו היתה מתגדלת עמו ועוזרתו…".

ה' נותן בלב הצדיקים להתפלל על מה שראוי להם

הרמ"ד וואלי (שמואל א א):

"כי כאשר מלמעלה פוסקין טובה לצדיק, נותנים בליבו בתחילה שיתפלל על הטובה עצמה שפסקו לו, כדי שיתנו לו כפי שאלתו וידע שנשמע תפילתו. שכן מצינו בשלמה שהיה ראוי אל החכמה ונתנו בליבו שיתפלל עליה… גם כאן נתנו בליבה של זאת הצדקת שישאל זרע אנשים לפי שבמילות האלו יש במשמע כל מה שפירשו בהם רז"ל…".

סמיכת הגדולים על ליבם - נתן ודוד

כאשר דוד ביקש מנתן הנביא לבנות את בית הבחירה, ענה לו נתן בתחילה (שמואל ב ז, ג): "כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי ה' עִמָּךְ".

כך מבאר המלבי"ם את משמעותה של תשובה זו: "באשר עוד לא הגיע דבר ה' כי ימנעהו מזה, השיב מדרך הסברא: 'כל אשר בלבבך לך עשה', שהצדיקים הגדולים יוכלו לסמוך על הסכמת לבבם שהוא אך טוב (הפך מן הבינונים שיצוייר כי יצר סמוך בם, וכל שכן רשעים שליבם רק רע כמו שכתוב (ברכות סא ב): 'רשעים יצר הרע שופטם, צדיקים יצר טוב שופטם, בינונים זה וזה שופטם). ולכן אמר שיסמוך על לבבו, בפרט: 'כי ה' עמך', ומחשבת לבבך הוא הערת רוח הקודש הנלוה עמך תמיד".

סמיכת הגדולים על ליבם - דוד במערה

המלבי"ם מבאר כי כאשר ראה דוד את שאול בהיותו במערה ויכל להמיתו, הסתפק דוד האם רוצה הקב"ה שמלכות שאול תגיע אל קיצה. דוד הכריע את השאלה באמצעות בחינה ייחודית – הוא בחן כיצד יגיבו רגשות לבבו ביחס לכך –

"דוד היה מסופק בזה – האם כבר נשלמה מלכות שאול, ואם רצון ה' שיומת על ידי [דוד] הנרדף, ובחן זאת על ידי שכרת כנף מעילו, שזה קצת מן המעשה למרוד בו ולבזות בגדי מלכותו. והנה הרגיש כי: 'ויך לב דוד אותו' – כי לב השלם יתפעל ויתחרט אם יעשה איזו פעולה רעה, ומזה הבין כי עדן לא שלמה מלכות שאול".

סמיכת הגדולים על ליבם - יונתן

השמחה בלב האדם היא סימן שמעשיו רצויים

"לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ" (קהלת ט, ז).

על פסוק זה מקהלת מבאר הר"י קרא מבאר באופן נפלא כי ההנאה הנולדת באדם מן האכילה והשתייה היא עצמה הראייה הגדולה שהם רצויים בעיני ה':

 "כי בדבר הזה תדע שרצה אלוקים מעשיך – כשיתן הקב"ה בלבך ליהנות מעמלך שעמלת בו, אז תכיר שכבר רצה האלוקים את מעשיך".

גם ההנאות שבלב האדם הן מאת ה'

"לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ" (קהלת ט, ז).

הר"י לטיף מבאר על פסוק זה:

"ואמר עכשיו: שמא תחשוב שאתה יוצא מגבול החפץ האלוקי באלו ההנאות הגשמיות [=שמא תפחד שאין ה' חפץ בהנאות גשמיות], לא כן הדבר. כי הנני מזכירך שכבר רצה הוא במעשיך אלה… והראיה הגדולה… היא שנתן בטבע האדם לצורך הכרחי… וזהו אומרו: 'כי כבר רצה…'".

על פי פירוש זה, קהלת מלמדנו לכבד את הטבע כפי שבראו אלוקים – אם ה' ברא צרכי קיום הכרחיים וברא בלב האדם הנאה מהכרחים אלו, בודאי שאין הנאה זו מגונה בעיני הקב"ה.

קול ה' בכח

התגלות ברעש ובשאגה

ירמיהו כה, ל: "וְאַתָּה תִּנָּבֵא אֲלֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם ה' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ הֵידָד כְּדֹרְכִים יַעֲנֶה אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ"

ישעיהו סו, ו: "קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר קוֹל מֵהֵיכָל קוֹל ה' מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו"

תהלים כט: "קוֹל ה' עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים ה' עַל מַיִם רַבִּים. קוֹל ה' בַּכֹּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר...  קוֹל ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ:  קוֹל ה' יָחִיל מִדְבָּר יָחִיל ה' מִדְבַּר קָדֵשׁ".

רעש החיות העומדות לפני ה'

הקרבה אל ה' מלווה ברעש, ולפעמים בדממה

חיות הקודש העומדות לפני ה' משמיעות באופן תדיר קול אדיר - "וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה..." (יחזקאל א, כד). אך יש זמנים שבהן החיות דוממות – "וַיְהִי קוֹל מֵעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן". ומפרש המצודות: "לפרש מתי עמדו ולא הרעישו... כשהיה המקום ב"ה מדבר אל הנביאים, ובעמדם בעת ההיא אז תרפינה כנפיהן".

בהמשך ספר יחזקאל, יחזקאל שומע את שבחי החיות לה' מתוך קול רעש גדול: "וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ. וְקוֹל כַּנְפֵי הַחַיּוֹת מַשִּׁיקוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ וְקוֹל הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וְקוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל" (ג, יב-יג). והנה ההשפעה המידית של החזון הזה על יחזקאל היא דממה ארוכת טווח בת שבוע: "וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתִּקָּחֵנִי וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי וְיַד ה' עָלַי חָזָקָה:  וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר וָאֵשֵׁב הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם" (שם, יד-טו).

"לא ברעש ה'"

"קול דממה דקה"

מלכים א יט, יא-יב: "וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה".

מבאר רש"י שם: "קול דממה דקה - קל דמשבחין בחשאי". רש"י מבאר שאליהו זכה לשמוע את קול הדממה, כלומר את קולם של המלאכים שהוא בדרך כלל חשאי ונסתר.

הגילוי האלוקי של אליפז

קול הדממה הדקה ששמע אליהו מזכיר לכאורה את ההתגלות לאליפז (איוב ד, טו-טז): "וְרוּחַ עַל פָּנַי יַחֲלֹף תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי. יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע". גם כאן הקול והדממה מעורבים זה בזה.

אך רש"י על איוב מביא מדברי חז"ל כי ההתגלות לאליפז שונה משמעותית מן ההתגלות לאליהו: "'דממה וקול אשמע' – קול שמעתי מדממה אבל דממה לא שמעתי. דממה אלו המלאכים שאומרים שירה, כדמתרגם: 'ואחר הרעש קול דממה דקה' (מלכים א יט) – קל דמשבחין בחשאי". משה דממה שמע". כלומר אליפז שמע את הקול על רקע הדממה, אבל לא את הדממה עצמה.

"כשהקב"ה מדבר הכל שותקים"

ספרי במדבר (פרשת נשא פיסקא נח):

"כתוב אחד אומר ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים (שמות יט טז) וכתוב אחד אומר קול דממה דקה (מלכים א' יט יב) כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? כשהקב"ה מדבר הכל שותקים... – דברי רבי יאשיה.

ר' יונתן אומר: כתוב אחד אומר: 'קול גדול ולא יסף' (דברים ה יט), וכתוב אחד אומר: 'ואחר האש קול דממה דקה' (מלכים א' יט יב) כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? כשהקב"ה מדבר בקול גדול מלאכי השרת מדברים בקול נמוך".

נבואה בקול ונבואה בלחש

ספר השם (לבעל הרוקח, עמוד קמז):

"כי כל דבור שהוא בקול רם בו ידע הנביא שיש לגלות לכל, וכתיב (ישעי' נח, א) כשופר הרים קולך להגיד לעמי, וכשהוא שומע בלחש יודע הנביא שאין לגלות אלא ליחידים"

השתיקה האנושית אל מול גילוי ה'

"הס מפני ה'"

חבקוק ב, כ: "וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ"

צפניה א, ז: "הַס מִפְּנֵי אֲדֹנָי ה' כִּי קָרוֹב יוֹם ה'"

זכריה ב, יז: "הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה' כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ"

מעלת הפניה אל ה' בלחש

ילקוט שמעוני פרשת ואתחנן:

"דבר אחר: 'ומי גוי גדול וגו'' – את מוצא כשאדם מתפלל מתפלל בלחישה בינו לבין המקום. למה? כי קרוב אני להם... ראה כבוד שחלק הקדוש ברוך הוא לישראל יותר ממלאכי השרת – שהמלאכים כשהן מקלסין בקול גדול הן מקלסין שנאמר: 'וקרא זה אל זה ואמר', מה כתיב בתריה? 'וינועו אמות הספים מקול הקורא'. ואף החיות מקלסות בקול גדול, שנאמר: 'ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול' למה? שהן רחוקים מן הקדוש ברוך הוא ואינן יודעין היכן הוא כבודו, שנאמר: 'ברוך כבוד ה' ממקומו'. אבל ישראל עומדין ומתפללין ויודעין שהקב"ה עומד אצלן, שנאמר: 'כי יעמוד לימין אביון'".

שמחה משפחתית

מצוות השמחה בתורה מתבצעת יחד עם המשפחה

בקרבן שלמים (דברים יב, ז): וַאֲכַלְתֶּם־שָׁ֗ם לִפְנֵי֙ ה֣' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּשְׂמַחְתֶּ֗ם בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יֶדְכֶ֔ם אַתֶּ֖ם וּבָתֵּיכֶ֑ם אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרַכְךָ֖ ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ".

במעשר שני (שם יד, כו): "וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֙יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאָלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ"

בחג השבועות (שם טז, יא): "וְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י׀ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּךָ֘ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם".

בביכורים (שם כו, יא): "וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ".

ועל כל אלה, המצווה לשמח את אשתו (שם כד, ה): "כִּֽי־יִקַּ֥ח אִישׁ֙ אִשָּׁ֣ה חֲדָשָׁ֔ה לֹ֤א יֵצֵא֙ בַּצָּבָ֔א וְלֹא־יַעֲבֹ֥ר עָלָ֖יו לְכָל־דָּבָ֑ר נָקִ֞י יִהְיֶ֤ה לְבֵיתוֹ֙ שָׁנָ֣ה אֶחָ֔ת וְשִׂמַּ֖ח אֶת־אִשְׁתּ֥וֹ אֲשֶׁר־לָקָֽח".

יש להוסיף את הפסוק במשלי (ה, יח): "יְהִֽי־מְקוֹרְךָ֥ בָר֑וּךְ וּ֝שְׂמַ֗ח מֵאֵ֥שֶׁת נְעוּרֶֽךָ".

השמחה בבית ה'

מוקד מרכזי מאד של השמחה בתנ"ך הוא בבית המקדש. מצינו מספר פעמים של הופעת שמחה גדולה בישראל במקדש -

בהעלאת הארון בימי דוד (שמואל ב ו, יב): "וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיַּעַל֩ אֶת־אֲר֨וֹן הָאֱלֹהִ֜ים מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה".

בהכנות דוד לקראת בית המקדש (דברי הימים א כט, ה-ט): "וַיִּשְׂמְח֤וּ הָעָם֙ עַל־הִֽתְנַדְּבָ֔ם כִּ֚י בְּלֵ֣ב שָׁלֵ֔ם הִֽתְנַדְּב֖וּ לַה֑' וְגַם֙ דָּוִ֣יד הַמֶּ֔לֶךְ שָׂמַ֖ח שִׂמְחָ֥ה גְדוֹלָֽה".

בחנוכת בית המקדש (מלכים א ח, סו): "בַּיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ שִׁלַּ֣ח אֶת־הָעָ֔ם וַֽיְבָרֲכ֖וּ אֶת־הַמֶּ֑לֶךְ וַיֵּלְכ֣וּ לְאָהֳלֵיהֶ֗ם שְׂמֵחִים֙ וְט֣וֹבֵי לֵ֔ב עַ֣ל כָּל־הַטּוֹבָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה֙' לְדָוִ֣ד עַבְדּ֔וֹ וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּֽוֹ".

בבנין הבית השני (עזרא ו, כב): "וַיַּֽעֲשׂ֧וּ חַג־מַצּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בְּשִׂמְחָ֑ה כִּ֣י׀ שִׂמְּחָ֣ם ה֗' וְֽהֵסֵ֞ב לֵ֤ב מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֙ עֲלֵיהֶ֔ם לְחַזֵּ֣ק יְדֵיהֶ֔ם בִּמְלֶ֥אכֶת בֵּית־הָאֱלֹהִ֖ים אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל".

וכן בחנוכת חומת ירושלים (נחמיה יב, כז): "וּבַחֲנֻכַּ֞ת חוֹמַ֣ת יְרוּשָׁלִַ֗ם בִּקְשׁ֤וּ אֶת־הַלְוִיִּם֙ מִכָּל־מְק֣וֹמֹתָ֔ם לַהֲבִיאָ֖ם לִֽירוּשָׁלִָ֑ם לַעֲשֹׂ֨ת חֲנֻכָּ֤ה וְשִׂמְחָה֙ וּבְתוֹד֣וֹת וּבְשִׁ֔יר מְצִלְתַּ֖יִם נְבָלִ֥ים וּבְכִנֹּרֽוֹת".

וכן מצינו אצל עולי הרגל לעתיד לבוא (ישעיהו ל, כט): "הַשִּׁיר֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כְּלֵ֖יל הִתְקַדֶּשׁ־חָ֑ג וְשִׂמְחַ֣ת לֵבָ֗ב כַּֽהוֹלֵךְ֙ בֶּֽחָלִ֔יל לָב֥וֹא בְהַר־ה֖' אֶל־צ֥וּר יִשְׂרָאֵֽל".

השמחה בימי שלמה

תקופת שלמה מאופיינת בשמחה גדולה של ישראל:

כבר במשיחת שלמה גילה העם שמחה עצומה (מלכים א א, לט-מ): "וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל־ הָעָ֔ם יְחִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹֽה. וַיַּעֲל֤וּ כָל־הָעָם֙ אַֽחֲרָ֔יו וְהָעָם֙ מְחַלְּלִ֣ים בַּחֲלִלִ֔ים וּשְׂמֵחִ֖ים שִׂמְחָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וַתִּבָּקַ֥ע הָאָ֖רֶץ בְּקוֹלָֽם".

כך מתואר המצב הכללי של העם בימי שלמה (מלכים א ד, כ): "יְהוּדָ֤ה וְיִשְׂרָאֵל֙ רַבִּ֔ים כַּח֥וֹל אֲשֶׁר־עַל־הַיָּ֖ם לָרֹ֑ב אֹכְלִ֥ים וְשֹׁתִ֖ים וּשְׂמֵחִֽים".

עם גמר בניין בית המקדש הלכו העם לביתם בשמחה גדולה (מלכים א ח, סו): "בַּיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ שִׁלַּ֣ח אֶת־הָעָ֔ם וַֽיְבָרֲכ֖וּ אֶת־הַמֶּ֑לֶךְ וַיֵּלְכ֣וּ לְאָהֳלֵיהֶ֗ם שְׂמֵחִים֙ וְט֣וֹבֵי לֵ֔ב עַ֣ל כָּל־ הַטּוֹבָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה֙' לְדָוִ֣ד עַבְדּ֔וֹ וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּֽוֹ".

זהירות משמחה רגעית וחולפת

בכמה מקומות מצביעה רוח הקודש על תופעת שמחה ארעית הנעלמת במהרה:

איוב כ, ה: "כִּ֤י רִנְנַ֣ת רְ֭שָׁעִים מִקָּר֑וֹב וְשִׂמְחַ֖ת חָנֵ֣ף עֲדֵי־רָֽגַע".

איכה ד, כא: "שִׂ֤ישִׂי וְשִׂמְחִי֙ בַּת־אֱד֔וֹם יושבתי יוֹשֶׁ֖בֶת בְּאֶ֣רֶץ ע֑וּץ גַּם־עָלַ֙יִךְ֙ תַּעֲבָר־כּ֔וֹס תִּשְׁכְּרִ֖י וְתִתְעָרִֽי".

קהלת ב, א-ב: "אָמַ֤רְתִּי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י לְכָה־נָּ֛א אֲנַסְּכָ֛ה בְשִׂמְחָ֖ה וּרְאֵ֣ה בְט֑וֹב וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא הָֽבֶל. לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה־זֹּ֥ה עֹשָֽׂה".

לשמוח בעבודת ה'

דברים כח, מז: "תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל". ומפרש רבנו בחיי: "יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמה, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצות בשמחה ובכוונה שלמה".

בספר נחמיה (ח, י-יב) למדו הלוויים את העם על מעלת השמחה, במיוחד בראש השנה: "וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֡ם לְכוּ֩ אִכְל֨וּ מַשְׁמַנִּ֜ים וּשְׁת֣וּ מַֽמְתַקִּ֗ים וְשִׁלְח֤וּ מָנוֹת֙ לְאֵ֣ין נָכ֣וֹן ל֔וֹ כִּֽי־קָד֥וֹשׁ הַיּ֖וֹם לַאֲדֹנֵ֑ינוּ וְאַל־תֵּ֣עָצֵ֔בוּ כִּֽי־חֶדְוַ֥ת ה֖' הִ֥יא מָֽעֻזְּכֶֽם:  וְהַלְוִיִּ֞ם מַחְשִׁ֤ים לְכָל־הָעָם֙ לֵאמֹ֣ר הַ֔סּוּ כִּ֥י הַיּ֖וֹם קָדֹ֑שׁ וְאַל־תֵּעָצֵֽבוּ:  וַיֵּלְכ֨וּ כָל־הָעָ֜ם לֶאֱכֹ֤ל וְלִשְׁתּוֹת֙ וּלְשַׁלַּ֣ח מָנ֔וֹת וְלַעֲשׂ֖וֹת שִׂמְחָ֣ה גְדוֹלָ֑ה כִּ֤י הֵבִ֙ינוּ֙ בַּדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הוֹדִ֖יעוּ לָהֶֽם".

בספר יואל (ב, כג) אומר הנביא: "וּבְנֵ֣י צִיּ֗וֹן גִּ֤ילוּ וְשִׂמְחוּ֙ בַּה֣' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם". מבאר האלשיך ששמחה זו היא על הדביקות בה' שאליה הגיעו – "שמתחלה הייתם רחוקים מה', ועל ידי מכת הארבה שנצטערתם שבתם עדי ונדבקתם בי".

תהלים יט, ט: "פִּקּ֮וּדֵ֤י ה֣' יְ֭שָׁרִים מְשַׂמְּחֵי־לֵ֑ב מִצְוַ֥ת ה֥' בָּ֝רָ֗ה מְאִירַ֥ת עֵינָֽיִם". ובמזמור לב שם (יא): "שִׂמְח֬וּ בַֽה֣' וְ֭גִילוּ צַדִּיקִ֑ים וְ֝הַרְנִ֗ינוּ כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב". וכן במזמור סח (ד): "וְֽצַדִּיקִ֗ים יִשְׂמְח֣וּ יַֽ֭עַלְצוּ לִפְנֵ֥י אֱלֹהִ֗ים וְיָשִׂ֥ישׂוּ בְשִׂמְחָֽה". ובמזמור ק (ב): "עִבְד֣וּ אֶת־ה֣' בְּשִׂמְחָ֑ה בֹּ֥אוּ לְ֝פָנָ֗יו בִּרְנָנָֽה".

השמחה במצוה היא מצוה בפני עצמה

דברי הימים א כט, ה-ט): "וַיִּשְׂמְח֤וּ הָעָם֙ עַל־הִֽתְנַדְּבָ֔ם כִּ֚י בְּלֵ֣ב שָׁלֵ֔ם הִֽתְנַדְּב֖וּ לַה֑' וְגַם֙ דָּוִ֣יד הַמֶּ֔לֶךְ שָׂמַ֖ח שִׂמְחָ֥ה גְדוֹלָֽה".

החיד"א מבאר בחומת אנך על הפסוק: "אפשר דהכונה ששמחו שמחה גדולה שהיה שקולה יותר מעיקר הנדבה כי בלב שלם התנדבו לה' בלי שום פניה כלל... הוא היה סיבה למצוות רבות הן מה שהתנדבו והן על השמחה ששמחו במצוה שהוא מצוה גדולה בפני עצמה".

האות שמעלה קנויה בך - שאתה שמח בה

דברי הימים א כט, ה-ט: "וַיִּשְׂמְח֤וּ הָעָם֙ עַל־הִֽתְנַדְּבָ֔ם כִּ֚י בְּלֵ֣ב שָׁלֵ֔ם הִֽתְנַדְּב֖וּ לַה֑' וְגַם֙ דָּוִ֣יד הַמֶּ֔לֶךְ שָׂמַ֖ח שִׂמְחָ֥ה גְדוֹלָֽה".

עקידת יצחק (שמות שער נא פרשת תצוה): "'כי ששון לבי המה' – כי הוא האות החזק בקנינים, כמו שאמר החכם בשני מהשני מספר המדות: ראוי לשום אות בקנינים בבוא הנאה או עצב בפעולות. כי אמנם הפורש מהתאוות הגשמיות ועם זה שמח הוא ישר. ואם יתעצב הוא עקש לב. וכבר נתבאר כי זהו האות במעלות כלם. וזהו מה שנאמר: "וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה'. וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה".

מלאך אלוקים

בארבעה מקומות בתנ"ך נקרא דוד בכינוי "מלאך אלוקים" -

אכיש מלך גת אמר לדוד (שמואל א כט, ט): "וַיַּעַן אָכִישׁ וַיֹּאמֶר אֶל דָּוִד יָדַעְתִּי כִּי טוֹב אַתָּה בְּעֵינַי כְּמַלְאַךְ אֱלֹהִים".

האישה התקועית ששלח יואב אל דוד אמרה לו (שמואל ב יד, יז): "וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ יִהְיֶה נָּא דְּבַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִמְנוּחָה כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע וַה' אֱלֹהֶיךָ יְהִי עִמָּךְ".

ובהמשך שם (פסוק כ) היא שבה ואמרה לו" "וַאדֹנִי חָכָם כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים לָדַעַת אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ".

גם מפיבושת אמר לדוד לאחר שניצח דוד את צבא אבשלום (שם יט, כח): "וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ".

"בן ישי"

אויבי דוד נהגו לכנותו בכינוי 'בן ישי' במקום 'דוד':

שאול (שמואל א כ): "מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם אֶל הַלָּחֶם... הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי... כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ".

דואג האדומי (שם כב, ט): "וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי וְהוּא נִצָּב עַל עַבְדֵי שָׁאוּל וַיֹּאמַר רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ".

נבל הכרמלי (שם כה, י): "וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו".

שבע בן בכרי (שמואל ב כ, א): "אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל".

במדרש פסיקתא דרב כהנא (יח) מובא כי דוד מתרעם על שמכנים אותו בן ישי ולא קוראים לו בשמו: "'עד מה כבודי לכלימה'? (תהלים ד) – אמר דוד: עד מתי אתם מכלימים בכבודי וקורין אותי בן ישי... לית לי שם [=האם אין לי שם משל עצמי]?!"

הסמל של דוד - מקל דוד ומגדל

הסמל של דוד התפרסם בכל העולם: מקל תרמיל ומגדל

דברי הימים א (יד, יז): "וַיֵּצֵא שֵׁם דָּוִיד בְּכָל הָאֲרָצוֹת וַה' נָתַן אֶת פַּחְדּוֹ עַל כָּל הַגּוֹיִם".

על בסיס פסוק זה נאמר במדרש בראשית רבה (לט): "ארבעה הם שיצא להם מוניטין בעולם, אברהם... יהושע... דוד – "ויצא שם דוד בכל הארצות" – יצא לו מוניטין בעולם. ומה היה מוניטין שלו? מקל ותרמיל מיכן ומגדל מיכן, על שם "כמגדל דויד צוארך" (שיר השירים ד). מרדכי...".

למלך יש לב מסוג אחר

לאחר בשורת שמואל לשאול כי הוא מיועד למלך, הוא פנה ללכת ואז נאמר:

"ויהפך לו אלקים לב אחר" (שמואל א י, ט). כן מבאר זאת המלבי"ם שם: "'ויהפך לו אלהים לב אחר'. כי לב כל אדם לאדם הוא מוליך ומנהיג את כל כחות גויתו, אבל פלגי מים לב מלך הוא מנהיג לבב העם המתנהגים על ידו, ויהיה יחס לבותיהם אל לב מלכם כיחס כחות החיים אל הלב באיש הפרטי, כי לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפץ יטנו ואת לבות העם עמו. ובהיות לבו מולך על כחות גוויתו, ימלוך גם על הגוי כולו. ולב שאול נהפך עתה מהיותו מנהיג פרטי אל איש פרטי שהוא שאול, אל שיהיה מנהיג לאיש כללי שהוא עם ישראל".

כל מלך וממונה נבחר על ידי הקב"ה

הרמב"ן בפירושו על הפסוק (דברים יז, טו): "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו", מבאר (על פי הגמרא) שכל מלך ואף כל בעל שררה שולית יותר, אינו ממונה באופן אקראי, אלא הוא בחיר ה', נציגו של הקב"ה בעולם:

"ודעתי בדרך הפשט כי טעם [=פירוש המילים] 'אשר יבחר' [הוא] שכל מולך על עמים מאת האלהים היא לו, כעניין שכתוב (דניאל ד) 'די שליט עלאה במלכות אנשא ולמאן די יצבא יתננה', וכך אמרו (בבא בתרא צא, ב): 'אפילו ריש גרגותא מן שמיא מוקמי ליה' [=אפילו את הממונה על בורות המים ממנים מן השמים]. יאמר [=אמרה התורה:] 'שום תשים עליך מלך' – כל אשר יהיה נגזר מן השמים שימלוך ו[אף] אם הוא מקטני שבטי ישראל ומשפחתו הצעירה".

מלך ישראל הוא העליון שבאומה

בספר שמואל (פרק י) מבואר שכאשר נמשח שאול למלוכה, הוא זכה מיד לרוח הקודש – "וצלחה עליך רוח ה'". השל"ה (פרשת ואתחנן תורה אור) לומד מכך על ההבחנה בין מלך אנושי רגיל למלך ישראל:

"וזהו ענין שררת ישראל ומנהיגיהם, לא כהאומות ששררותם מצד גופם וכחם, אבל שררת ישראל של מנהיגים היא מעין מלכותא דרקיעא, רצוני לומר: מי שיש לו תוספות השגה הוא נעשה ראש ומקור להשתורר על ישראל להנהיגם על פי התורה. והנה שאול כשעלה למלוכה זכה לרוח הקודש, כי גם שאול בנביאים. והמלוכה ניתנה לדוד שלא היה כמוהו עוסק בתורה ובשירות ותשבחות, 'וה' עמו' (שמואל א טז, יח), הלכה כמותו בכל מקום (סנהדרין צג ב)".

'לידת' מלך ישראל

עם מינוי שאול נאמר: "ויהפך לו אלקים לב אחר". עם מינוי דוד נאמר: "ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ולמעלה".

על פי תופעה זו מבאר הרד"ק את הפסוק בתהלים (ב, ז): "ה' אמר אלי בני אתה, אני היום ילדתיך". ואלו דבריו: "היום שנמשח הוא היום שלקחו האל לו לבן. 'היום ילדתיך' – כי אותו היום נולדה בו רוח אלהים, כמו שכתוב (שם פסוק יג) ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה. ומהיום ההוא ומעלה אמר שירים ומזמורים ברוח הקודש שנולדה לו ונאצלה עליו מהאל".

תפקיד המלך בעם ישראל

בספר קהלת (א, יב) נאמר: "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים". ר' אלישע גאליקו מבאר כי ההדגשה של קהלת שהיה מלך על ישראל נובעת מכך שמטרת המלך בישראל היא רוחנית בלבד:

"ידוע היות צורך המלך על אומה ולשון לאחד משתים או שלושה סיבות: האחד לצורך מלחמותיהם, ותיקוני שמירת מלכותם... השני: לתיקון נימוסים וחוקים המצטרכים ליישובי המדינות והערים... והשלישית להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע שאלמלא מורא של מלכות איש את רעהו חיים בלעו... והיורד לסוף הדברים ישכיל ממוצא דבר שדברים אלו לא יצדקו לישראל [=עם ישראל אינו זקוק למלך מחמת אף אחת מן הסיבות הללו] כי ה' הוא הנלחם להם וה' בראשם. ולענין הדינים והחוקים ופקודתם ידוע כי הוא על פי סנהדרין, ובפרט סנהדרין של שבעים ואחד... ומה צורך להם במלך? אין זאת כי אם לענין נפשיי נוגע לשלימות האומה ודבקותה עם אלוקיה, והוא שיהיו כל חלקי האומה פונים אל נקודה אחת, לקשרם ולאחדם באחדות שלימה כעין מלכותא דרקיעא, כי אז תשכון השכינה ותמצא מקום לנוח כאשר לא יהיה בישראל פירוד, והדבר הזה אמת ויציב".

ייעודו של מלך ישראל

נאמר בחומש דברים (יז) שכאשר ירצו ישראל מלך, עליהם למנות את המלך אשר יבחר ה'. כך מבאר זאת הרש"ר הירש:

"ההצלחה הלאומית העליונה של כל הגויים מתבטאת בפיתוח עוצמה גדולה כלפי חוץ, לצורך זה הם מאחדים את כל כוחותיהם הלאומיים, ואיחוד זה יושג רק על ידי השתעבדות לראש אחד, שכל הכוחות הלאומיים נמסרו לפקודתו.

גם אתה [=ישראל] תחוש בצורך דומה, אלא שההצלחה הלאומית העליונה שלך מתבטאת בקיום מלא של תורת ה' כלפי פנים, ולצורך זה תבקש לכונן אחדות לאומית על ידי ההשתעבדות לראש אחד. הראש הזה שתשים עליך יהיה הראשון לשומרי התורה בישראל, ובאצילות המוסרית של נאמנותו לתורה יעבור לפני עמו כמופת. רוח הייעוד הזה תמלא את לבו, ולרוח זו יבקש לרכוש כל רוח ונפש בהכרה וברעיון במלה ובמעש. בכח דברו, דוגמתו וכבודו יתייצב כנגד כל המתנכרים לרוח זו, ואתה תמסור את כל כוחותיך לפקודתו כדי שיילחם ויגן על ייעודך הלאומי כלפי פנים. אכן זה הוא ייעודו של המלך בישראל".