תשובת הרב יואב אוריאל
שלום וברכה!
שאלה מצויינת.
נעמוד בזה על שתי בחינות, יסודיות מאד, שעל פיהן העבודה זרה כרוכה בגאווה ואף נובעת ממנה.
שתי התשובות שיתבארו בזה טמונות למעשה בדברי ישעיהו (ב, ח): "וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו". כלומר בעבודה הזרה האדם אינו משתחווה אלא ל'מעשה ידיו'. הוא סובר שהוא כה גדול עד שהוא יכול לברוא את אלוהיו.
מכאן נעבור לבאר בשני אופנים מה מביא את האדם לגאווה כה גדולה המביאתו לחשוב שהוא בעל יכולת ליצור אל.
א. רצון האדם באל קרוב
לשם הבנת הענין נביא מדברי חז"ל בדברים רבה (ב) העומדים על שורש יסודי של העבודה זרה:
"אמר ר' יהודה בר ר' סימון: את מוצא עבודת כוכבים קרובה ורחוקה, והקב"ה רחוק וקרוב.
כיצד עבודת כוכבים קרובה? עובד כוכבים עושה עבודת כוכבים ומעמידה בתוך ביתו אצלו, הרי קרוב. ומנין שהיא רחוקה? שנאמר (ישעיה מו): 'אף יצעק אליו ולא יענה וגו'' - הרי רחוקה.
והקב"ה רחוק וקרוב, כיצד? אמר ר' יהודה בר סימון: מכאן ועד לרקיע מהלך ת"ק שנה - הרי רחוק. וקרוב מנין? שאדם עומד ומתפלל ומהרהר בתוך לבו וקרוב הקדוש ברוך הוא לשמוע את תפלתו".
במדרש זה מבואר שעובד הכוכבים נוקט בדרך זו בכדי שיהיה לו אל קרוב - בתוך ביתו ממש. קרבה זו איננה רק פיזית, אלא מבטאת תפיסת עולם שלמה הנוקטת שהאל אינו מעל ומעבר לעולם, אלא האל הוא חלק בלתי נפרד מן העולם, כמו שאר הכוחות. ממילא - כשם שאני יכול לנצל את הכוחות בעולם - לטחון בעזרת הרוח, לייצר פצצה בעזרת הכח הגרעיני, כן אדם יכול להקריב קרבן ולנצל את כח האל - 'אקריב לו כיבשה ואקבל גשם כל השנה'. האדם למעשה סובר שהוא יכול לכפות על האלים להיטיב לו ולהוריד לו גשם.
תפיסה זו היא גאווה במובנה העמוק ביותר - יצירת תפיסת עולם שלמה המותאמת לנקודת המבט הפרטית של האדם - הוא סובר שאפילו האלים עובדים אצלו. במדרש שהובא, חז"ל עומדים על השורש המביא לסברא זו - יש באדם ודאות (מוצדקת) שהאל אמור להיות קרוב אליו. הואיל ואין הוא מוצא דרך אחרת למצוא אל קרוב, הוא מגיע למסקנה שהוא יכול לייצר אל על פי הבנותיו סברתו וצרכיו, אל שיהיה ממש אצלו בתוך ביתו.
ב. השתחוויה לגודל הטמון באדם עצמו
את העיקרון הבא למדנו מדברי הרב חרל"פ (מי מרום - הגדה של פסח, בביאורו לקידוש, ד"ה 'אשר בחר בנו מכל עם') שם הוא מבאר את שורש העבודה הזרה. אני ממליץ מאד מאד לקרוא את דבריו שם בפנים משום שיסוד גדול הוא.
הרב חרל"פ עומד על חוק בבריאה, והוא: שהאדם יכול לגלות את כוחו ואת גדולתו לא רק באמצעות פעילות ועשייה גדולה, אלא גם בכיוון הפוך - כאשר אדם משעבד עצמו לכח מסויים בבריאה, אותו הכח הופך להיות בטל לכוחו של האדם ומוציא את האדם עצמו אל הפועל באמצעותו. כלומר כאשר אדם מתמסר לאידאל מסויים, הוא למעשה נותן חשיבות וגדולה אמיתית לאותו האידאל בתור הדבר שבו דוגל האדם. הקב"ה נטע באדם כח שניתן לקרוא לו 'צלם אלוקים' - והוא לרומם ולהעצים כוחות בעולם, מעצם העובדה שהוא ומתמסר אליהם ומשליך עליהם את כל יהבו.
נמצא שביסוד העבודה זרה נמצאת עבודה של האדם לגדולה שבקרבו - האדם נוטע את הכח האלוקי שניתן בקרבו, בתוך הפסל העומד מבחוץ לו. כשהוא מנסך ומשתחווה לפסל הוא למעשה מרומם ומפאר את הכוח האלוקי שקיים בו עצמו.